השנה בחינוך: שלא נשקר לילדים

שנה טובה לכם, ילדי כיתה א'. ראיתי אתכם ביום הראשון ללימודים, קצת מבולבלים ואובדי דרך, קצת נרגשים וקצת חוששים ומאד לא מבינים את המלים הגדולות ששטו בחלל מעל לראשיכם.

ראש העיר אמר לכם שאתם העתיד של המדינה, והמנהלת אמרה משהו על חזון חינוכי והמורה אמרה שצריך לשבת יפה - ובתוך כל אלה, אף אחד לא הישיר מבט לעיניכם ולא אמר לכם את האמת.

• תשע"א בערוץ הדעות - השנה שלפנינו
  

כיוון שאנחנו בסוף חודש הסליחות והרחמים, כמו שתדעו כשתהיה לכם מחברת חגים מסודרת בכיתה ב', צריך לבקש מכם סליחה לפני פרוס השנה החדשה ולהודות שאנחנו משקרים לכם.

ילדים - כדאי לכם להקשיב, כי השקר הזה בנפשכם הוא, ואתם עתידים לשלם את מחירו. זהו שקר ישן שמתחדש כל שנה, כשילדים כמוכם מגיעים לכיתה א' ונשאבים אל תוך מערכת החינוך בלי שיסבירו לכם לאן באמת הגיעו. עכשיו הזמן להודות, ואולי לבקש את סליחתכם, אם כי איננו ראויים לה.

אין חזון חינוכי במדינת ישראל בשנת תשע"א. לכל היותר, המערכת מקווה שתמצאו בה את דרככם במשך 12 שנים ותצאו ממנה בלי פגע. המערכת מקווה עוד, שלא תפגעו בעצמכם, בחבריכם ובמורים שלכם פגיעות פיזיות קשות מדי. אין למערכת דרך למנוע את אלה. אין לה דרכים יעילות להתמודד עם הפוגעים או עם הנפגעים. לאחרונה נדמה לה שאם תציץ עליהם מתוך מצלמות, הבעיה תיפתר. אבל היא לא תיפתר.

המערכת היתה רוצה להאמין במצוינות כי כך נוח לה, וכך ראוי בימינו, אבל אין לה כלים לטיפוח מצוינותו של כל אחד ואחד מכם. אם תגיעו עם כשרונות מובחנים מהבית והורים שיכולים להשקיע ממון רב בפיתוחם של אלה, מה טוב: תמיד אפשר יהיה להתנאות בכם בטקסים וכשמפקחים מבקרים בכיתה ותובעים לראות הישגים.

אם חבוי בכם ניצוץ שמצפה לגילוי, לליבוי ולבעירה, ספק גדול אם מישהו יבחין בו.

כי הרי האנשים המופקדים על החינוך שלכם, אותם אנשים שאמורים לנטוע בכם כבוד לזולת ותאוות ידע ושאיפה להצטיינות, יתקשו גם השנה להאמין ביכולתם לעשות כן. בימינו היכולת הזאת נמדדת, מוערכת ומתוגמלת בעיקר בכסף, ומדריכי המצוינות שלכם מרוויחים שכר מביש עד כדי כך שקיומם הכלכלי הוא סוג של אסון בהתהוות, וכך המערכת מגלה את דעתה: הפער העצום בין המילים הגבוהות לשכר הנמוך משקף צביעות חברתית, והיא עצמה משקפת אי אכפתיות הולכת וגוברת כלפי החינוך שלכם.

כי לו באמת היה אכפת למישהו, המערכת היתה מגייסת אנשים טובים יותר מאלה המצויים בה באמצעות שכר טוב מזה שהיא מציעה כעת, ואז אפשר היה להתחיל לדבר על חזון ומצויינות וכל מיני מלים חשובות שכאלה. כל עוד אינה עושה זאת, ילדים יקרים, הסיכוי היחיד שלכם לצמוח בתוך המערכת כבני אדם, בני תרבות ואזרחים למופת טמון בהוריכם.

רוב ההורים כבר יודעים זאת, אבל הם לא מוכנים עדיין להודות בכך בפניכם. דרכם להתמודד עם הסוגייה המורכבת הזאת היא פשוטה: הם מוצאים פרצות בתוך המערכת ומשלמים תמורת חינוך טוב יותר מזה שהיא מעניקה.

הם עדיין לא מגלים לכם, אבל בבגרותכם ודאי תבחינו מי למד היכן ומדוע, ומי הגיע לאן שהגיע בכוח דבקותו החמורית במילותיה היפות של המערכת, ומי - מפני שידע כי אין למלים האלה כיסוי.

לו היו המבוגרים שעומדים יפה מכם בטקסים אנשים דוברי אמת, הם היו מספרים לכם את כל זאת ומסכמים בכך, שהמערכת בנויה בעיקר להצמיח בינוניות. פה ושם יש בה איים של יופי ועשייה נהדרת ואנשים מלאי להט והצלחות מוכחות. אין לאף אחד מכם סיכוי שווה לזה של כולם להגיע דווקא לאי כזה.

תמשיכו לחתור במי האפסיים, ילדים. זה כל מה שאתם יכולים לעשות, בתקווה להגיע למקום טוב יותר.

הייתי רוצה לספר לכם שבשנת תשע"א הכל יהיה אחרת - שתלמדו יותר טקסטים יהודיים, שבכיתה ה' תלמדו אפילו מעט ערבית, ש"אופק חדש" היא תוכנית שצוברת תאוצה מסוימת, ששר החינוך החדש מתמצא היטב בפרטי הבירוקרטיה של משרדו,

שצבעו את בית הספר בלבן ואפילו שמצאו תקציב לטושים מחיקים ללוח, והשנה מורתכם לא תיאלץ לקנות כאלה מכספה.

הייתי רוצה, כי כמו מבוגרים רבים אחרים אני רוצה לצבוע את עתידכם בוורוד. אבל אני כבר לא יכולה.

העתיד, ילדים, נראה אפרפר-דלוח גם בשנה הזאת. עשו אפוא כמיטב יכולתכם. מה שאנו יכולים להציע לכם הוא בעיקר תקווה. תקווה - כך תלמדו אולי מתישהו - היא מין תחושה אנושית בסיסית שכזו, משותפת לכל מי שאינו יכול לקחת אחריות ולחולל שינוי, כמוכם - וגם למי שיכול, אבל לא רוצה.