מקור ראשון

אומרים שבשביל יין טוב צריך שילוב של אדמה ורוח. הצרפתים קוראים לזה "טרואר", מונח שמתאר את תנאי האקלים, הגיאוגרפיה והגורם האנושי שסביב גידול חקלאי - או בקיצור, את השפעות הסביבה על טעמו ואיכותו של היין. והצרפתים מבינים ביין; לא כמונו. אז לא פלא שבמקום לצרפת שלחו אותנו לאזור השומרון.

ב־23 השנים שחלפו מאז האינתיפאדה הראשונה, כמות הישראלים שמגיעים להסתובב סתם ככה בתחומי השומרון - או מועצת יש"ע, או השטחים הכבושים, או הגדה המערבית, או כל שם אחר שתבחרו - הלכה והצטמצמה. את מקומם של טיולי המשפחות בקבר רחל ובמערת המכפלה תפסו אבט"שים בהתנחלויות, את מקומן של חנויות רהיטי הקש וכדי החרס בכניסות לכפרים תפסו מחסומים וכבישים עוקפים, את הטיפול במוסך ברבע מחיר החליפו טפ"שים של טנקים ונגמ"שים, ואת ההתקהלויות בשווקים החליפו פיזורי הפגנות.

עם חלוף השנים נעלמה ההתייחסות האזרחית לכל מה שקורה מן העבר ההררי והטרשי של הקו הירוק. דרך מהדורות החדשות, כל מה שנגע באזור הזה נצבע בירוק זית צבאי ומשוריין. אפילו כש־320 אלף התושבים שגרים היום באיחוד המועצות האזוריות שהן מועצת יש"ע היו עסוקים בלראות שלל צבעים אחרים. וגם אנחנו רצינו לראות אותם, אם הם עדיין שם.

צילומים: אייל טואג

זה לא שפחדנו להסתובב בשטחי יהודה ושומרון או משהו. ובכל זאת, דובר מועצת יש"ע ישי הולנדר בא לאסוף אותנו ברכב הממוגן שלו. די סטנדרטי לאחד מאיתנו, שהסתובב פה במשך ארבע וחצי שנים עם מחסנית בהכנס, מיגון קרמי, ולפעמים גם איזו קסדה או כדור בקנה.

מאז השנים ההן בנו פה גדר והיא מצלקת את הנוף מצידי כביש 5 בבטון אפור ובגדרות חומות מחלודה. הכביש הזה חותך את המדינה מהים ועד הירדן בקו כמעט ישר; אל תספרו לאף אחד, אבל על אופנוע מהיר אפשר לצאת מחוף מנדרין על הים התיכון, ותוך 25 דקות על חוצה שומרון להיעצר מול השלט "עצור! גבול לפניך". וזה הגבול עם ירדן, כן?

אנחנו טורחים להדגיש את זה, כי בעבור לא מעט ישראלים, בלי קשר לדעה הפוליטית, המדינה נגמרת הרבה לפני כן. בדרך כלל בכפר קאסם, או כמה קילומטרים הלאה, אחרי הרמזור היחיד באיו"ש, איפה שהאוטוסטרדה של כביש 5 נבלמת פתאום על הכיכר של אריאל כמו הצהרת כוונות: ממנה והלאה ממשיך רק כביש צר ומוזנח שמתפתל אל תוך הגבעות המסולעות, שנראות כמו ערמות של אלמוגים מאובנים. אצל רובנו המוחץ, שם בדיוק מתחיל האזור האסור. הלא ממופה. זה שלא עוברים בו אם לא חייבים, ואם כן, אז מהר ועל הצירים הראשיים. וזה הבית של ישי.

הסוזוקי הקטנה שלו, עם חלונות הפרספקס החומים־שרוטים, התנשפה את דרכה בשכונות העליונות של אריאל - עיר של 20 אלף תושבים - ביום אביך וחם פצצות. מעבר לשער הדרום־מזרחי של אריאל כבר לא רואים את הצלקות שגדר ההפרדה משאירה בנוף. במקומן נחשפות צלקות אחרות בדמות גל־עד לזכר הרוגי פיגוע ירי, בטונדות למחסה בטרמפיאדות, ואינסוף זיכרונות מפעילויות שהקרבי בינינו חווה בכפרים שמסביב. את הקו הירוק הרשמי אמנם חצינו לפני 20 קילומטר בערך, אבל רק עכשיו נמצאנו במקום שבו אדמה ורוח מקבלות משמעות אחרת לגמרי. נסענו לשטחים כדי לטעום קצת יין ושמן זית, אתם יודעים, ועד מהרה התחלנו לגלות שזיתים וענבים הם לא היחידים שאיכותם נגזרת מהטרואר. 

למשל יאיר הירש, מנכ"ל "ארץ זית שמן מובחר בע"מ, משק אחיה". פגשנו אותו בשילה, בבית הבד החדיש שניצב בפתח רחבת כורכר שמעברה השני עמלים צוותים על שיפוץ קרוואנים והכנתם למגורים. ידו השמאלית של יאיר נתונה בהתקן אורתופדי מסיבי ומשוכלל, והוא מנופף בה מדי פעם כשהוא פורט באוזנינו את תהליך הפקת השמן מן הזיתים. 2,000 טונות זיתים מגיעים לכאן בשנה, הוא אומר, מכל קצות הארץ. המכונות הענקיות מפיקות מהם שישה סוגים של שמן זית. אנחנו טעמנו ארבעה סוגים, והם היו טעימים; לא לחינם זכה בית הבד של משק אחיה בשלוש מדליות זהב בתחרויות שמן. זן קליל וחלקלק בשם "פיקואל", ספרדי במקור, זכה לקונצנזוס בהכרזות ה"זה טעים" ההדיוטיות שלנו.

לשאריות של תהליך הפקת שמן הזית קוראים גפת. זאת עיסה של ענפים, קליפות, חרצנים ועלים, שבין היתר משמשת גם חומר בעירה. התהליך הזה שבו מזקקים את העיקר בשביל טעם טוב ונשארים גם עם ערמות של חומר בעירה הוא קצת אירוני בצד הזה של הקו הירוק, בבית הבד שמול הקרוואנים המשתפצים לאיטם. שום דבר כאן לא פשוט.

את שלוות הטבע המסולע בדרך למשק אחיה הפר רק ג'יפ סופה צבאי שדהר בכיוון השני. היישוב הקטנטן הזה נמצא מעל שבות רחל, שנמצאת מעל שילה, ובכניסה אליו יש שלט שאומר "משק אחיה - יישוב תורני הדוגל בחקלאות עברית". אף אחד מאיתנו לא זכר מתי בפעם האחרונה הוא ביקר ביישוב שדוגל במשהו. יאיר סיפר לנו שבית הבד של היישוב היה מיועד להיפתח שם כבר בשנת 2000, אבל אירועי אוקטובר של אותה שנה הבריחו את היועצים והטכנאים האיטלקים, והחלום הזה נזנח עד פתיחתו מחדש למטה, בשילה, כעבור שלוש שנים.

עמדנו במצפה מקורה שהשקיף מלמעלה על הנוף המהפנט של עמק שילה וההרים סביב לו. לימיננו היה מוסך מאולתר שמתמחה בלעדית בסובארו־סטיישן־מתנחלים. מתחתינו נפרסו 800 דונם של מטעי זיתים מדודים ומסותתים, גאוותם של יאיר הירש ועובדי האדמה העבריים. תמר אסרף, דוברת מועצת בנימין ומי שאירגנה יחד עם ישי את המפגשים שלנו באזור, הוסיפה ענייני רוח על דברי יאיר בעניין גידולי אדמה. "עוד תיטעי כרמים בהרי שומרון", היא ציטטה מספר ירמיהו, וסיפרה לנו שמבחינת העוסקים כאן במלאכת הגידול, הם מגשימים נבואה. אחד מאיתנו חשב שזה יופי של הרמה להנחתה שמאלנית־אינטלקטואלית־פלצנית, אבל באנו לשתות יין.

תמר הצביעה אל המרחב שמולנו, ומול עיננו פרסה עליו את השתלשלות קרבות המכבים שקרו במקום. היסטוריה, לא פוליטיקה. על ראש גבעה בקצה הנוף הקדמוני הזה יכולנו לראות את מאחז גבעת היובל, שם היא גרה. שניים מבני היישוב הקטנטן הזה נפלו חללים: רס"ן רועי קליין ז"ל שנהרג במלחמת לבנון השנייה, ורס"ן אלירז פרץ ז"ל שנהרג בהיתקלות עם מחבלים בגבול עזה. על הבית שבו תמר גרה מרחף צו פינוי של בג"ץ, ובינתיים היא מגדלת בו את חמשת ילדיה בזמן שבעלה מפקד על גדוד בגולני.

יאיר גר בקידה. עקבנו אחרי האצבע המורה שלו דרומה, עד שראינו את היישוב במרחק, מתחתיו כרם ענבים שבהק בירוק רענן בתוך הצהוב הצרוב והאביך של הקיץ הזה. "שם נפצעתי בפיגוע ירי", הוא אמר בהמשך של משפט על שרדונה ומרלו, ויד שמאל הביונית שלו זזה במחווה לא רצונית. חוליית ירי ארבה לו שם בין העצים לפני עשרה חודשים, בזמן שעשה את דרכו מהכרמים הביתה. הם פתחו באש לעברו, ואחד הכדורים פילח את מרפק שמאל שלו וקרע בו עצב.

כמו שנגע בנושא הירי ככה נסחף ממנו יאיר הירש, וחזר לדבר על הגידולים ועל המרחק האידיאלי בין שני עצי זית לצורכי שמן. אנחנו רק בלענו רוק ועלינו איתו לזוג פולאריס ריינג'ר שהמתינו מאובקים מאחורינו. הוא לקח אותנו לסיבוב דרך שדות משק אחיה אל תצפית על הבקעה, נוהג את הכלי המצחיק בין כרמים וגבעות, מצביע בעזרת ההתקן האורתופדי על שני סוסים אצילים בשדה רחב. אנחנו, בריינג'ר הפתוח שמאחוריו עם רגליים משתרבבות החוצה ברוח הלוהטת, נקרענו מצחוק על איך שעוד הבוקר וידאנו שהסיור הזה יתבצע ברכב ממוגן.

הרכב הממוגן, והעיקר שגם הממוזגן, לקח אותנו הלאה לשלושה יקבים נוספים. יקב שילה של היינן עמיחי לוריא, שפעם היה קבלן בניין והיום הוא זוכה פרסים; יקב גבעות של דוקטור שיבי דרורי, איש עסקים משכיל שגם באמתחתו יש יינות מעוטרים; ויקב פסגות, שבמבנה האבן המרשים שלו מצאנו את פנחס ולרשטיין.

למי שלא בקיא בדמויות המקומיות נזכיר שוולרשטיין היה ממקימי מועצת מטה בנימין, ושימש ראש המועצה במשך 29 שנים, עד 2008. הוא שירת בנח"ל, נפצע בששת הימים, חינך תלמידים, היה בין מייסדי ההתנחלות עפרה, והורשע בגרימת מוות ברשלנות של נער ערבי שיידה אבנים על הרכב שלו. הוא היה גם מראשי המאבק בתוכנית ההתנתקות אבל נחשב למתון בגישה לממסד, מה שזיכה אותו בביקורות נוקבות מהחברים בבית. בתחילת 2010 הוא פרש מתפקידו כמנכ"ל מועצת יש"ע, אחרי שגינה את הנפת שלטי המחאה בטקסים צבאיים ואת מדיניות "תג מחיר".

ולרשטיין צעד איתנו מחויך אל קומת המרתף של יקב פסגות, נתמך במקל ההליכה שלו, והוביל אותנו לחדר מבקרים עמוס באמצעים טכנולוגיים מתקדמים. סביב שולחן ערוך התחלנו שיחה על יין שגלשה מיד גם לפוליטיקה, למרות שהבטחנו לא להיכנס לזה.

בסוף הלך ולרשטיין לדרכו, ואנחנו המשכנו לדבר עם יעקב ברג, מנכ"ל היקב. הוא לא דיבר איתנו יין, רק ירה צרורות חדים ומשועשעים של משפטים, למשל על זה שרק שליש מתושבי יש"ע מזוהים עם הציונות הדתית. הוא סיפר גם על חבריו הערבים מהכפר הסמוך, והיה למעשה הראשון שהזכיר את הפלסטינים בשמם ודיבר על דו־קיום - או במילים שלו, "דו־קיום של לחיות יחד". אחר כך הגענו איכשהו גם לנוצרים האוונגליסטים, אבל זה לכתבה אחרת. לצורך הכתבה הזאת, ברג מייצג סוג אחר של אנשים שגרים כאן. הוא קורא להם "אנשים שבאים ליש"ע פשוט בגלל שטוב לגור פה". 

יקב פסגות הוקם ב־2003, והיום מייצר שבעה סוגי יינות שמופצים כל שנה ב־80 אלף בקבוקים. מצד אחד של חדר המבקרים יש חלון ענק הפונה לחלל פנימי גדול שבו עומדים דודי תסיסה ענקיים ומבריקים. חלון זהה נמצא גם על הקיר הנגדי, ודרכו אפשר לראות רק בקושי את חביות היישון. מרכז המבקרים מנצל את הזכוכית והחושך שמאחוריה למצגות יין בתלת־ממד. זה מקום מיוחד; יש בו הייטק בין קירות עבים ועתיקים שמי יודע מי נגע באבנים שלהם, ישב עליהן, הפך אותן, ומה הן ראו כאן לפני שנערמו לכדי יקב. סביב השולחן ההוא כבר היה ברור: אמנם יש לנו כוסות יין ביד, אבל אלה האדמה והרוח - ובעיקר האנשים - שבאמת באנו לראות.

תמר הביאה לנו למזכרת שקית עם בקבוק יין קטן של יקב פסגות, וסימנייה של דרך האבות - מה שחלקכם בטח מכירים בתור "ציר 60". ואז המשכנו דרומה בדיוק על הדרך הזאת, שרצה על גב ההר והיתה אחת משלוש דרכים עיקריות של העת העתיקה, לצד דרך הים ודרך הבקעה. אם לא נעת באחת מהן, היית אוכל את כל הטיפוסים והירידות לרוחב הוואדיות. זאת הסיבה העיקרית שדרך האבות היא העורק הראשי שחותך את השומרון מצפון לדרום עד היום. ג'נין יושבת על תחילתה; שילה, רמאללה ועפרה בהמשכה; ולקראת סופה יושבות ירושלים וחברון.

למי שמכיר את איו"ש מהתקופה שלפני הגדר, הסיור הזה הוא בהחלט חוויה מתקנת. כמעט לא מרגישים נוכחות של כלי רכב צבאיים על הצירים שבהם נסענו. אפילו משהו באופן שהפלסטינים נוהגים, והמראה המוכר של נוער גבעות שתופסים טרמפים לאורך הציר, כאילו מחזירים את הנורמליות הלא כל כך נורמלית של האזור הזה למקומה. לפחות עד הסיבוב הבא.

החוויה הזאת הולכת ומעמיקה כשנוסעים לכפר אדומים. שם בדיוק מתחלף הנוף השומרוני בלבן־צהוב של צפון מדבר יהודה, שמתגלגל מכאן ועד ים המלח. ב"כנען - מרכז תיירות וטיולי שטח" החתים אותנו יוסי המדריך על טופס, הביא לנו קסדות ומשקפי אבק, ותידרך אותנו לקראת טיול הטרקטורונים שעמדנו לצאת אליו. הוא מין איש מדבר מודרני, יוסי. חילוני למהדרין ולובש מכנסיים קצרים, חולצה מהוהה, צעיף בד לבן דקיק ומשקפי שמש ספורטיביים. בעקבותיו נעלמנו באבק אל תוך השטח.

מהשביל המטפס אל ההרים, בתוך נוף מישור אדומים, רואים בסיס צבאי. אחד מאיתנו נזכר בימים ובלילות שהעביר שם, איך בהה בנוף הלא נגמר הזה שרץ לו עכשיו תחת גלגלי הטרקטורון. ההרים האלה היו פעם שטח אש, וזיכרונות צבאיים משם מתמזגים עם חוויית חופש אדירה של המדבר שלא נגמר, ועם אבק שנדבק בקצוות של החיוך.

עם חתיכת אבטיח שהשמש איימה לחרוך התיישבנו לתצפית במקום שנקרא טאבה כותיף ("כיפת כתף"). הדריכות שליוותה אותנו בתחילת היום הלכה ונרגעה, דעכה מהשומרון אל המדבר. כאן כבר לא שומעים כבישים, מואזין או קולות של מטווחים, והאוזניים מתמכרות לשקט.

האבטיח כבר הגיע לטמפרטורת רתיחה והאבק היה עליו כמו ציפוי לשניצל כשיוסי הצביע על חאן השומרוני הטוב, שנמצא על אם הדרך בין ירושלים לים המוות. לפי הסיפור, השומרוני הזה היה הסלקטור בכניסה לעיר: אם פניך לשלום, היית זוכה לארוחה חמה ולמנוחה תחת קורת גג. אם פניך למלחמה, הוא היה שולח אותך לדרך עם כמה מאכלים מלוחים, כדי שתתייבש בדרך התלולה לירושלים.

העסק של יוסי קצת יותר פלורליסטי. הוא וחבריו מארגנים טיולים במסוקים לאוליגרכים, מסעות אתגריים לאנשי הייטק, ואפילו טיולי שטח לקבוצות של תיירים ממדינות ערב, שמביאים הנה סוכני נסיעות ממזרח ירושלים.

לעולם אל תתפתה לסיבוב על גב של חיה. ככה אמר אחד מאיתנו מיד ברגע שראה את שיירת הגמלים בכניסה ל"ארץ בראשית" ליד היישוב אלון, חמש דקות צפונה מיוסי והטרקטורונים. הוא חשב שזה מצחיק באותו רגע, אבל החיוך נמחק כשהובילו אותנו אל מרגלות נאקה עצומה בשם שלגייה.

לארץ בראשית הגענו מפודרים ואפויים כהוגן, ועם בטן שהכילה רק עוגה, טעימות יין חצי יבש ואבטיח יבש לגמרי. מאחר שאורחת הגמלים הזאת היתה עתידה להוביל אותנו אל הארוחה, לא היה מנוס מלרכב בתוכה ולהביט בנוף שמסביב. את השיירה הוביל ברגל בחור צעיר בשם דוד, שלבש בגדים כנעניים. אם התעלמת לרגע מקו המתח הגבוה ומהצללית המרוחקת של אזור התעשייה מישור אדומים, יכולת להימצא פתאום בתוך תמונה בת 2,000 שנה: צוואר הגמל, נער בכותונת, הרים. שום דבר לא השתנה.

עם האווירה הזאת הגענו למין רפליקה של אוהל אברהם. היינו אומרים אוהל אירוח בדואי, אבל הזכירו לנו שאברהם היה כאן קצת קודם. דוד, ירושלמי תכול עיניים שבא לחפש מקום להתחתן בו והחליט להישאר, קשר את הגמלים, הוביל אותנו אל האוהל ושטף את ידינו ופנינו במים זכים מכד חרס. זאת ראשית מנהג הכנסת אורחים. אחר כך הוא הושיב אותנו על כריות סביב שולחן עגול נמוך ומילא לימונדה קרה בכוסות, והוכיח שצדק מאיר אריאל עם המשהו קר בלב מדבר.

בזמן שמילא את השולחן בכל טוב הארץ, דוד סיפר את מעלליו של אברהם - המונותאיסט הראשון, הנווד, הרועה, והאיש שהוסיף את הקודש ל"ארץ ה־". בתוך סיפורים על לוט ועל שטחי מרעה ועל חוכמתו של אבינו, הצטרפו אל השולחן עוד סלטים וחומוס ולאפות דקות ועוף בסילאן וקבב עם פטריות וארטישוק. האברהם הזה יודע לארח. באמת, יש לו שם צימר סופר מגניב ב־500 שקל ללילה עם ג'קוזי על המרפסת ונוף אדיר עד הרי אדום.

במהלך הארוחה גילינו שתמר, דוברת מועצת בנימין כאמור, היתה פעם חילונית גמורה. רגע לפני שטסה ללמוד קדרות ביפן היא חזרה בתשובה. מצאה עולם. גם היא כאן בשביל הרוח ולא רק בשביל האדמה. באחת השיחות שבאחת הנסיעות בסוזוקי הממוגנת היא סיפרה על שגרת החיים, על הפקקים לפני מחסום חיזמה, על ההתנהלות בכבישים בתקופות מתוחות, על איך שהיא פועלת בדרכה לאחות קודם את הקרעים בינינו, היהודים. רק אחר כך נוכל להתפנות אל הערבים. הדרך להבנה הדדית מתחילה בלבוא ולראות, היא אומרת. "בואו תהיו כאן לרגע, תיפגשו עם האנשים, תכירו".

זאת היתה היוזמה שלנו מלכתחילה, וקצת התרגזנו כששמענו את תמר אומרת שהגישה שלנו נדירה, בטח בקרב אנשי התקשורת. בתוך אירועי היום הזה והאנשים שהיו משובצים בו, נזכרנו בחשיבותם של נוכחות ושיח. ראינו היום את ארבעת צדדיה של מועצת בנימין - העיר, המדבר, ההרים הגבוהים והשדות שלמרגלותיהם - ושם, על צלחת של תמרים וצימוקים בתצפית בין ערביים על הרים וגמלים, למדנו עד כמה הנוף משפיע על האופי. אנשי המדבר נעים לאט ושמחים לראות חברה טובה, בין אם היא ציונית, חרדית, או אפילו פלסטינית. אנשי ההר מחושבים יותר מצד אחד, ומצד שני אוהבים להתעסק ברוח. אנשי השדות מחוברים חיבור מיוחד לאדמה ולרוח, הם מבינים את הקסם שנמצא שם ועוזרים לו לקרות. ואנחנו, אנשי העיר, פשוט מופתעים לגלות באמת עד כמה מהנה ההזמנה הזאת להגיע לפה. כמה מעשירה. אנחנו חושבים שצריך לבוא לכאן - לבוא בשביל הכיף, בשביל האידיאולוגיה, החוויה המתקנת, הסקרנות. אפילו לבוא כי יכול להיות שעוד יבוא יום והמקום הזה יהיה בחו"ל.

שבעים, מרוצים ומהורהרים יצאנו מארץ בראשית אל דרך אלון צפונה. זה קטע כביש מרהיב שמתפתל בתוך תא שטח שנראה כאילו הטופוגרפיה נפגשה בו עם מערבל בצק. ארבעה רכסים טיפסנו בדרך, ועל כל אחד מהם ראינו שקיעה מחדש - מחזה סוריאליסטי שאולי היתה בו מן ההכנה למפגש עם יורם כהן, היינן האחרון שחיכה לנו, ואדם שוותיקי הקוראים אולי זוכרים שפעם־פעם כבר באנו לתהות על קנקנו.

נכנסנו דרך שער לבית בעפרה. החצר סבוכת צמחייה ועצי פרי, אוספים מוזרים של חפצים היו מפוזרים ותלויים מסביב. לפנינו הלכו בזהירות ישי ותמר, וקראו בשמו של יורם. מאחורינו נשמע מנוע דיזל, ופנינו אליו כדי לראות את יורם מדלג מתוך מיצובישי פאג'רו ישן. יש לו צעד מהיר וכפייה לבנה כרוכה על שיער ארוך מאפיר, ועיניים חודרות שננעצות בשלך ולא עוזבות.

הוא שמח לקראתנו והלך מאיתנו פנימה אל מאחורי הבית. הוביל אותנו בצעד מהיר להגיד שלום לבנות שלו, שהשתכשכו בבריכה ונלחמו בחום שנשאר גם אחרי השקיעה. אחר כך הוא חתך לנו קצת סברס טרי, חיבק את הבן, החליף כמה משפטים עם ישי ותמר. איש תזזיתי יורם, ותוך שתי דקות מצאנו את עצמנו דחוסים בתוך הפאג'רו שלו, נוסעים במהירות בשטח בדרך לשומקום.

חודש הרמדאן, כמעט שבע וחצי בערב, ויורם מיהר. הוא דיבר בסלולרי בערבית זריזה ומתגלגלת ואמר, "הבאתי לך ספרייט, מים ומשהו לאכול". עוד מעט נגמר הצום והם רעבים, הוא אמר, והטיס את הפאג'רו על השביל תוך כדי שהתנצל על זה שהלכו לו הבלמים באוטו.

באור אחרון הגענו לצריף מבוץ ואבנים ופחים שנמצא על אחת השלוחות סביב עפרה. חי שם זוג פלסטינים מבוגרים עם כמה עיזים, חמור ושני כלבים. הרוח שעל גב ההר שטפה אותנו בערבו של היום הלוהט, ועמדנו מולה בשקט בצד, מתפעלים שוב מהנוף ששמיו האדימו. אחרי כמה דקות של שיחה שקטה נפרד יורם מהזוג. הם שברו את הצום, אנחנו נכנסנו בחזרה לאוטו.

"במקור הם מאיפה שעכשיו מבשרת. פליטים של 48'", סיפר יורם כשהתחלנו שוב לנסוע. הם חברים כבר שנים. הוא דואג להם, והם בתמורה שמים עין על הכרמים שלו, שנטע מחוץ לגדר של אחת ההתנחלויות הוותיקות ביש"ע. בכרם המטופח שלו עצרנו לבדוק רמת סוכרים בפרי. יורם תלש ענבים מדגמיים מאשכולות סגולים ודחוסים, מרח אחד בכל פעם על מכשיר דמוי מיני־טלסקופ והרים אותו מול שארית האור במערב. "עוד מעט", הוא מילמל לעצמו. "הענבים קצת מקדימים השנה בגלל החום". אין דבר שהוא אוהב יותר מלבוא בשעת אחר צהריים מאוחרת לכרם שלו ולטפל בשקט בגפנים. "תתרחק מהבלגן כאן רגע, כנס בין השורות, אתה תרגיש את זה", הוא אמר, ולא היה צריך יותר ממבט קצר אל הכרם ונשימה עמוקה כדי להבין בדיוק מה מושך אותו.

הוא מסתובב כאן שנים לבד, לא חמוש, גם בתוך הכפרים. סיפר לנו על המקרה שפגשו אותו כמה חמאסניקים צעירים. הוא שאל אותם אם הם נהנים להרוג יהודים, והם אמרו שכן. "אז תהרגו אותי אם אתם אוהבים להרוג יהודים", כך סיפר שאמר.

שבעה ילדים יש לו. שלושה מהם פגשנו כשחזרנו אל הנחלה המיוחדת שבנה לעצמו בעפרה. כבר 22 שנה הוא גר שם. את היין הוא עושה לבד, את החצר ומבני האבן שבה בנה בידיים, אפילו את הכרמים נטע בעצמו. גם את הבריכה שמאחורי הבית, שבה הוזמנו לטבול. אחד מאיתנו טבל את הראש והשני את הרגליים. יורם נכנס בתחתונים ושטף מעצמו את הזיעה והאבק של היום הזה. אולי זה היה היובש שהרים את האבק, אולי המחצבות. ואולי האבק הוא רק עוד שילוב של אדמה ורוח.

בין שיחות על אלה וההם מזג לנו יורם קצת בירה מתקתקה. בזמן שחתך לנו פרוסות של כמעט־קרפצ'יו מגוש בשר טרי, סידר עליהן בצל, תאנים ובזק קצת שמן זית ובלסמי, הוא סיפר על האחיין שלו שנרצח בפיגוע במרכז הרב. הוא אמר שהוא לא כועס, אבל לראשונה נראה שמשהו עוד קצת קרוע לו בפנים. תוך כדי השיחה נכנסו זוג שכנים ששוב העלו את החיוך על פניו. הבחור מפקד סיירת צעיר וגבוה, ואשתו יפה מאוד ומחזיקה תינוק קטנטן. תוך רגע הפכו הילדים למלצרים חייכנים שביצעו בצייתנות כל בקשה מנומסת של אבא, והנה התרוממה עוד סעודה קלה על רקע מדליות זהב שקיבלו יינות היקב שלו, "תניא".

אחרי הבירה ולפני היין מזג לנו יורם קצת עראק. עוד שתי צלחות של קרפצ'יו מצאו את מקומן על השולחן, והוא שיכנע גם את תמר לאכול מהבשר. זה כשר, הוא הבטיח.

יורם נפרד מאיתנו עם מתנה קטנה, ספר שכתב, והוא מסוג האנשים שבפרידה מהם אתה יודע שתתגעגע. מול הבית שלו נפרדנו גם מתמר. השעה היתה 23:00 בלילה כשהתחלנו לנסוע עם ישי בחזרה אל הצד השני של הגדר; חריגה של חמש שעות מלוח הזמנים המתוכנן, שבכלל לא הטרידה אותנו.

רוב היקבים שביקרנו בהם הוקמו בסביבות 2005, בערך בתקופה שכל הארץ הזאת נקרעה בהתנתקות. בזמן הזה התרוממה בשטחים, כאילו מתוך תחושת חירום, תעשייה שבסיסה הרצון להכות שורש. "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", כתוב בספר מלכים, ומקובל לפרש את זה כתיאור מטאפורי של שלום וביטחון. אחרי שישבנו תחת כמה גפנים בתוך הנורמליות הלא נורמלית הזאת, אנחנו כבר לא יודעים מי ינצח כאן: הרוח או האדמה.