"אמא, לירי שוכבת על הכביש ולא זזה"

כעת, משכשל המאבק בשעון החורף, מה עוד נותר לנו לעשות בחשיכה המוקדמת הנכפית עלינו כשמיכה צבאית? ובכן, הורים יקרים, הגיע הזמן לכוון כידונים ולצאת נגד המנהג המעצבן של ילדינו לצאת לרכיבת אופניים המונית דווקא ביום הכיפורים.

מתי יפסק סוף-סוף הריטואל המטופש הזה, בחסותו נוטשים ילדינו באחת את המחשב, את הטלוויזיה ואת הסלולרי ומתנפלים על מושבי האופניים במטרה לגמוא קילומטרים של אספלט הלום מנוחה, משל היו חיות-דיווש גמישות ולא בטטות-כורסה צפודות?

"ילדה, ילדה, את בסדר?"

אני מודה – מעולם לא רכבתי על אופניים לשום מקום. תוצאה של הורים פחדנים מדי וכוח רצון לא מאוד מפותח מהברכיים ומטה. פירוש הדבר שמעולם לא הרגשתי את הרוח מכה בפנים בשעה שכפותיי מדוושות במרץ, לא נתקלתי בנהגים חותכי חיים בשולי האיילון ואף לא עצרתי לצד הדרך לתקן תקר או ליישר את סלסלת הפרחים הדמיונית הנישאת לפניי.

אבל אלה לא הסיבות בגללן אני רוקעת ברגליים נוכח האונס המתגלגל המבוצע ביום הכי קדוש בשנה בהורים לילדים בני שנתיים ומעלה, שכל רצונם הוא להעביר את 26 השעות הארוכות בקלנדר שלא בציפייה לטלפון מחדר המיון המרוחק ממקום מגוריהם.

בתש"ע, אני מודה, כשלנו במשימה. בשעה היוקדת שתיים וחצי בצהריים פילח טרטור סלולרי את דממת הקול שבקעה ממכשיר הדי.וי.די.

"אמא, לירי שוכבת על הכביש ולא זזה. היא נכנסה באוטו".

"נוסע או עומד?" היה כל מה שהצלחתי לירות לעבר בכורי, שזה עתה תאר באוזניי את מצבה של אחותו הצעירה ממנו בשנתיים. השניים יצאו לרכיבה המסורתית של בוקר יום הכיפורים והפחדים שליוו אותי עוד מהארוחה המתחלת הפכו לכפיתה מחניקת גרון.

מותשת מהצום כשלתי אל תוך זוג הכפכפים הראשון שנקלע לדרכי ונוריתי שלוש קומות למטה, מתפללת שזה רק שבר בידיים, ברגליים, בארבעתם. שבר ולא יותר. מה בסך הכל ביקשתי? גבס. גבס לבן ומרגיע. בראשי עדיין מהדהדים הקולות שבקעו ממכשיר הסלולרי של בני: "ילדה, ילדה, את בסדר?" שאלו מבוגרים אחראים שאינם אני את הקטנה שלי, שברגעים אלה הייתה מוטלת על הכביש הראשי סמוך לבית ואלוהים לבדו, אם הוא לא מאוד עסוק בספירת מלאי בבתי הכנסת, רק הוא יודע את מצבה לאשורו.

אין לי מושג מה לבשתי, איך נראיתי והאם לקחתי מפתחות לאותו מסע בלתי נגמר מהבית לרחוב הראשי הסמוך. מעגל המתגודדים סביב האופניים הבוהקים נצנץ למרחוק ואני רק רציתי שייגמר כבר האספלט הרותח הזה מתחת לרגליים.

יום הדין שוב מתקרב

בסוף זה נגמר בגבס. אחד. ביד שמאל. ברור שהיא שמאלית. תודה ששאלתם. אבל כבר בדרך הבוכייה חזרה הביתה (היא מכאבים, אני מהקלה) החלטתי שהשנה אני לא מוכנה לעבור את זה שוב.

התעוקה בחזה החלה כבר עם פרוץ החופש הגדול, מרחק חודשיים ויותר מיום הכיפורים. ככל שהתקצרו ימי חופשת הקיץ, קדר מצב רוחי והעכיר. בעוד הם הולכים ומפליאים בתיאור הציפייה לקראת היום הכי רכוב בשנה, הרגשתי אני, בקצות הכנפיים, שיום הדין מתקרב וכי כמו תרנגול כפרות ממוצע, לא אשרוד את הסיבובים המסוכנים.

הניסיון לשכנע אותם להישאר בעיר, להישאר בשכונה, להישאר בבית ולדלג על הרכיבה המאוסה באופניים התרסק אל קרקע המציאות. ככל שחלפו הימים, היה לי ברור שלא אצליח לקשור נער בן 12 וילדה בת 10 למעקה הבטיחות של החיים.

את ההצעה המפתה של אמא שלי לפנצ'ר להם את הגלגלים דקה לפני צפירת הצום, דחיתי לאחר לבטים ארוכים. עדיף לפרק חרדות מאשר למעול באמון.

אז נברח. הגיע כמו תמיד הפתרון הקל.

אב הבית דחה על הסף את הצעתי לשחד את הדור הבא בנסיעת בזק אל אחד מחופי יוון. גם העובדה שיום הכיפורים יוצא השנה בשישבת, בלי שום גשר או מקפצה, טרפה את הקלפים. את פתיון הנסיעה לקיבוץ המדוושים לא קנו, כי "כל הכיף זה לרכוב על הכבישים הריקים ולא בשבילים המסומנים".

אז זהו, שהכבישים לא כאלה ריקים. הם מלאים באמבולנסים אדומי צ'קלקה, בנהגים ראוותנים מפרי קודש ובמכוניות חונות המהוות מלכודת נייחת עבור ילדים מאותגרי כידון.

חוסר מיומנות וסכנה אמיתית

נשארה, כמו ביומיום, המלחמה על הגבולות.

אני: "אני מרשה רק בשכונה".

היא: "חוכמה גדולה. את כבר יודעת ששברתי את היד דווקא בשכונה".

אני: "נכון, אבל ככה יכולתי להגיע אליך בשלוש דקות. תארי לך שהייתי צריכה לרוץ עד האיילון".

הם: "טוב. אז לא ניסע באיילון".

אני: "וגם לא בכבישים ראשיים וגם לא בירידות וגם לא על גשרים. אין יציאה מהשכונה, נקודה".

הם: "אבל אמא, אז כל החברים שלנו יצחקו עלינו".

אני: "עדיף שהם יצחקו מאשר שאני אבכה", שיחררתי רפליקה של אמא שלי ופתאום הבנתי למה היא מעולם לא הרשתה לי לרכוב על אופניים. לא ביום כיפור, לא ביום חול ולא ביום עם ראות טובה. "זה לא שאני לא סומכת עלייך", שיקרה לי. "אני לא סומכת על הילדים האחרים".

יוסי קט, בעל בית הספר לרכיבה על אופניים, מכניס למשוואת ה"סמוך" גם את ההורים, שלדבריו, פועלים ממקום של כניעה ללחץ הילדים ומרגישים חובה לאפשר להם לרכוב על אופניים ביום כיפור, גם במחיר חוסר מיומנות וסכנה אמיתית. קט מזהיר מפני סכנות ברכיבה שקיימות דווקא במהלך יום הכיפורים ומתריע בפני ההורים: אל תאפשרו לילדים לצאת לכבישים אם הם אינם מיומנים מספיק ברכיבה.

וכן, עכשיו זה מאוחר מדי. הנכון היה להרגיל את הילד לדיווש ולרכיבה זמן רב לפני היום הנורא, ולאפשר לו להכיר את מגבלותיה ולשפר את יכולותיו, לפני שהוא יוצא לרדוף אחרי החברים שלו בכבישים הפתוחים. כל התנהלות אחרת, מזהיר קט ומצדיק דורות של אמהות מודאגות, היא חוסר אחריות מוחלט.

אני חותמת על כל מילה. חתימה טובה.

• ענת לב-אדלר, עיתונאית ועורכת, מחברת סדרת ספרי המתנה בהוצאת "ידיעות ספרים": "סודות של משפחות מאושרות", "סוד השפע", "סודות של אמהות עובדות" ועוד.