עושה לביתי
לכבוד ספרה החדש "חיי חורף", אורלי קסטל-בלום כותבת מה הוליד את הספר, ואיך זה קשור לעובדה שהיא מחפשת בית באובססיביות כבר יותר משנה
הנובלה "חיי חורף" שנתנה את שמה לספר היא הנובלה הראשונה שכתבתי מעודי. כדי לכתוב אותה היה עלי לנסוע לארצות-הברית לכפור של ינואר בניו-אינגלנד, תמורת 3,000 דולר בחודש, כולל שכר דירה. נדרשה לי ההזרה הכמעט מוחלטת של המציאות באותה עיירה בניו-אינגלנד – בשפה, בתרבות, בטמפרטורה, בסוג הייאוש – כדי שאוכל להגיע לאורך הנשימה של הנובלה.
קסטל-בלום והצמחים (צילום: גיל מרקו שני)
שם, ליד בוסטון, גיליתי גם את היופי שבתיאורי טבע ובתיאורים בכלל, והייתי רוצה לתאר כל היום, אלא שהמציאות אינה מאפשרת זאת. אני זוכרת שפעם פגשתי בקנדה סופר מכובד, שאמנותו היא תיאור ציפורים וציוציהם, וראיתי בו מישהו מכוכב אחר.
הסיפורים ב"חיי חורף" עוסקים באנשים שאינם במקומם, ובשאלות של זהות. לא הייתי קוראת אותם בבת-אחת. הכתיבה דחוסה. ניסיתי לעמוד בכלל הברזל: שהמילים לא יפלו מהדף. שיהיו מחוברות אליו כמו בקשר פיזיקלי או כימי, קשר שאינו מעורר דאגה.
בין מכמורת לבנימינה
מיד עם תום ההגהות חזרתי ללוחות מכירת הבתים באינטרנט. כבר שנה ואולי יותר שאני מקדישה כמה שעות לחיפוש בית מחוץ לתל-אביב, צפונה. אני מתרכזת בשני מוקדים עיקריים. האחד באזור מכמורת – משם יש לי זיכרונות ילדות מפוארים של בילוי חסר דאגות כל שבת בים עם ההורים, חבריהם וילדי החברים, והשני באזור בנימינה – בית על האדמה, רחוק אבל קרוב, בגלל הרכבת המהירה לתל-אביב, ובגלל המקום שהוא זר לי אך אני מוקירה אותו.
אני לומדת את השוק. באזור מכמורת יש עוד כמה יישובים שבאים בחשבון מבחינת האידיאה: קו ראשון לים. חופית, אביחיל, וצוקי ים, הנחשב לצוק היפה ביותר בארץ. גרות שם תשעים משפחות. מבחינת קו שני לים באים בחשבון בית חירות וכפר ויתקין, אבל עוד לא התעמקתי שם.
בכל הלוחות באינטרנט לא כתובים המחירים לבתים בקו הראשון לים, או שכתוב שקל אחד. "למכירה בית צופה לים 7 חדרים, כך וכך שטח, המחיר – 1 ש"ח". כלומר, מעבר להישג ידך. ואם כתוב המחיר, הוא אכן הרבה מעבר להישג ידי.
אני לא מחפשת שבעה חדרים אלא שלושה-ארבעה. אני מתכננת שהבית יהיה ירוק, כלומר אקולוגי, אך לא בקיצוניות. לא ברור לי אם אגדל ירקות בעצמי, אם יעמדו במליחות. אבל טורבינת רוח תהיה, בשביל לקלוט רוח מהים ולהפיק חשמל. אולי יותר מאחת. וגם אנרגיה סולרית. צפויים חורפים שחונים, לכן חיוני שיהיו לי מים אפורים להשקיית הגינה. בפעם האחרונה שראיתי את האי שנוצר באמצע הכנרת מהיובש, נחמץ לבי.
הגינה עצמה תהיה בעייתית, לפחות בחזית המערבית. אבל תהיה החזית המזרחית שהבית יגן עליה, ויאפשר פחות מליחות ויותר מרחב תמרון עם הצמחים, שאת זרעיהם כבר הזמנתי בדואר, ליתר בטחון. אני מתחילה עם ניסוי וטעייה כבר עכשיו, בפרבר – באדנית, או בחלקות אדמה בחצר – עם השקיה מינימלית. קניתי זרעים של צמחי ארץ ישראל מתוך כוונה לערבב שתילים מתורבתים עם שתילים פראיים. האחד מחזק את השני.
הים חשוב לתוחלת חיים
הקרבה לים חשובה, לא מפני שאני שוחה כל יום קילומטרים אלא מטעמים של הארכת תוחלת החיים. הים מתחבר לעוד ימים וכל זה נותן רוגע ואורך נשימה. כלומר סבלנות. הדבר יאפשר לי גם לחיות וגם לכתוב.
יש לי סבלנות אבל צריך עוד. מאוד חשוב מה רואים מחלון חדר העבודה. עכשיו נהדר אצלי. שולחן העבודה פונה מזרחה והפריים מחולק לשניים: חציו עצים גבוהים וציפורים ואדניות ששתלתי בהן צמחים שפונים צפונה, אך הם די משגשגים, בזכות דשן נוזלי שעשוי רסק דגים. מסריח מאוד אבל עובר אחרי חצי שעה.
הצמחים ידידותיים לצופיות. והצופיות ידידותיות לי. החצי השני הוא קיר, שמעבר לו יש בתים. במקום הקיר יש לי מסך מחשב, כאילו הוא אומר "המשיכי בדמיון את מה שאינך רואה במציאות".
כל יום ראשון בבוקר אני מקבלת אימייל מסוכנות תיווך בזיכרון-בנימינה שמציגה בפני את הבתים החדשים למכירה באזור. זיכרון רחוקה מדי; בנימינה יקרה אך אפשר עוד למצוא שלושה חדרים לשיפוץ עם אופי. אני לא אוהבת את הבתים המצועצעים החדשים, והם גם לא בהישג ידי.
אילו יכולתי לקנות אסם ולשפץ אותו הייתי עושה זאת. אולי רפת ישנה או לול. האדמה שם בוודאי דשנה מאוד ולא צריך את דשן הדגים המרוסקים. תוכנית השיפוץ מאוד פשוטה וכוללת שני חלקים: חלק אחד – מטבח לא גדול, סלון וחדר אורחים; וחלק שני – מיטה ושולחן עם חלון ונוף. מיקום השמש בחדר העבודה חשוב מאוד. אני עובדת משלוש בלילה, ולזריחה יש תפקיד. עכשיו אני רואה את השמש עולה מן המזרח כל בוקר, ובשאר היום היא מתקדמת מעלי.
רק לא לחתום זיכרון דברים
בינתיים לא ראיתי שום בית. לא על הים, לא בבנימינה ולא בשום מקום אחר. המכונית שלי לא תגיע לשם, וגם אני כנהגת לא בטוחה שאוכל להגיע עד שם. וגם אם אגיע ואמצא בית להשכרה (וכאלה אפשר למצוא), אני פוחדת שאחתום זיכרון דברים ואחר כך לא יהיו לי אפשרויות ביצוע – כפי שקרה בעבר, כשחיפשתי בית עם גינה באזור הפרברים – ואז אצטרך
לשלם פיצוי, ועל כן אני נמנעת.בפלמחים יש בית להשכרה במחיר השכרת הבית שלי. אבל הסתכלתי בתמונה היטב. זהו בית חדש, מאחוריו עוד בתים בבנייה. כלומר, מישהו חלם על בית בפלמחים, קנה בית בפלמחים, עבר לפלמחים, ובורח משם כל עוד נפשו בו. וזה בדיוק החשש שלי. כשעולה החשש אני מתחילה לחפש דירת גג בתל-אביב – להשכרה כמובן – וגם אם אני מוצאת ברחוב פינסקר למשל, וכתוב "משקיפה לים", ואני קוראת חצי לילה על גגות ירוקים בטוקיו ואיך אפשר לגדל שם הכל, ואפילו להקים בריכת זן מרגיעה וקטנה, לא עונים לי לאימייל שאני שולחת.
ועכשיו מחכה לי מייל מהסוכנות בזיכרון-בנימינה: "אורלי יקרה", כתוב שם, "הנה נכסים חמים חמים שרק יצאו למכירה באזור זיכרון בנימינה והסביבה..." עוד לא פתחתי אותו.
ספרה החדש של אורלי קסטל-בלום "חיי חורף" רואה אור בימים אלה בהוצאת "הספרייה החדשה"
לפנייה לכתב/ת 
