"מותק, מי נתן לך רישיון נהיגה?"
הפקק משתחרר, וכשאני שוב בתנועה אני חושבת שאולי לא עשיתי רישיון לדברים הכי חשובים - רישיון להיות חברה, להיות אחות ובת, רישיון הורות, רישיון לאהוב, רישיון לחיים
אצלי כל מה שצפונית לרמת-אביב ודרומית לשינקין זה חו"ל. אבל זה לא אתם - זו אני, ומה שרואים משם לא רואים מכאן, אני יודעת. אז החלטתי להיות חברה טובה ולצאת אל הדרך. יש לי דיסק חדש, משקפי שמש. נתניה, Here I come.
פותחת את מכסה המנוע לבדוק שמן ומים. המכונית פוערת לי לוע אפור מפוהק.מזמינה אותי לשחק נחשים וסולמות בין קרביה. מי מוביל למה? את הקוביות צריך לזרוק בזהירות, על טעויות מכאניות משלמים בגדול. אבל למבחן הזה למדתי היטב, אני יודעת לבדוק שמן במנוע, שמן בלמים, מים ברדיאטור ובמצבר, ויודעת למלא אוויר בגלגלים. בכל זאת, אני הבת של אבא שלי ואני לא יכולה להרשות לעצמי שמתדלקים זרים בתחנות דלק יראו לי.
בזמן שאני פותחת את מכסה המנוע ומתפללת שמוט הברזל הדק הקטן שמחזיק אותו לא יחליט בדיוק עכשיו לזפזפ ערוץ, עוצרת מכונית ובחור חביב שואל אותי אם אני צריכה עזרה: "מותק, הכל בסדר? את מסתדרת?".
הכל בסדר. העלמה לא במצוקה. כשהבחור השני עוצר לשאול אני מתחילה לחשוב שזו שיטה לא רעה לציד. אבל למי יש זמן, צריך לצאת אל הג'ונגל האמיתי. ביער הזה כיפה אדומה צריכה להגיע לסבתא והדרך מלאה בזאבים שעוקפים מימין.
כולנו דגים בתוך אקווריום על ארבעה גלגלים
שבת, ויש פקקים. קצת שמש וכולם יוצאים להצטלם עם איזו כלנית, כדי שיהיה מה לשים ביום ראשון בפייסבוק. צפוף לי. אנשים עצבניים צופרים, מהבהבים באורות, חותכים משמאל, יורדים לשוליים, נצמדים לפגושים. סכנת נפשות. ברדיו אומרים שמישהו עשה תאונה. אין הרוגים, איזה מזל. התאונה במרחק שני קילומטר מכאן, אבל שלוש שניות של הצצה במדור הרכילות של כביש החוף עולות לנו שעה בפקק. ככה זה, לפקק יש חוקים משלו. כולנו דגים בתוך אקווריום על ארבעה גלגלים ומיד פעם אפשר לקרוא את הבועות היוצאות. הנה, מישהו כרגע צרח לנהגת מימין "תגידי, מי נתן לך רישיון?" או שאולי זו הייתי אני???
מודה ומתוודה: אחת הסיבות שאני שונאת לנהוג זה בגלל המראה. כן, להביט על עצמי במראה של הרכב ולראות ילדה- טובה- ירושלים שמקללת בנסיעה אחת כמו שלא קיללה בשלוש השנים האחרונות - זה לא נעים. הבחורה שצעקתי אליה מסתכלת עליי במבט של "חכי חכי שאתקל בך בקורס על אחווה נשית במאה ה-20" ואני תוהה: לכמה דברים היום באמת צריך רישיון? צריך רישיון לבנייה, רישיון לצלילה,רישיון לאחזקת כלב, רישיון לתוכנות מחשב, רישיון למונית, רישיון לעסק, רישיון לערוך הפגנה, רישיון לנשק. זהו, קיבלנו תעודה או כרטיס מפלסטיק עם תמונה שבדרך כלל לא נרשה לאף אחד לראות, ועכשיו זה בסדר? זה בטוח?
הפקק משתחרר בבת אחת, כמו מבקבוק שמפניה, וכשאני שוב בתנועה אני חושבת שאולי לא עשיתי רישיון לדברים הכי חשובים - רישיון להיות חברה, להיות אחות ובת, רישיון הורות, רישיון לאהוב, רישיון לחיים. לפעמים אני חושבת שלא יזיק לי קורס רענון עם מבחן תיאוריה בסופו, שיקנה לי רישיון ליחסים בין-אנושיים: איך לבדוק בזהירות במראה מי אלו שנוסעים לידי, למי אני מרשה להתקרב, למי לשים קו הפרדה רצוף. כמה יעלה לי לנסוע לנפש אחרת בדרך המהירה של כביש 6 ומאילו דרכים להימנע, שמא אתקע את עצמי בפקק נוסף או אכנס לדרך ללא מוצא. מתי להאט בדרך אל מישהו, מתי להעז לפתוח לו את הדלת, כמה נוסעים מותר להעמיס ברכב לפני שיהיה לי כבד מדי ומתי אני מוצאת זמן ועושה כבר טיפול עשרת-אלפים.
לחיים אין רישיון. כל מה שאני יכולה זה לבדוק שמן ומים, לחגור חגורת בטיחות - ולצאת לדרך. בכביש הזה צריך לנסוע בזהירות, ולפעמים, לפעמים אני מתפללת, שרק אדע לעצור באדום.
סוסים
אני מתפללת לאור אדום
שיעצור
את סוסי רגשותיי
החומקים ממני
בפול גז של יותר ממאה.
אלו נתפסו לפחות
במצלמה הטלסקופית
היה לי מה להראות לשופט
ואת מי להאשים.
הוא היה פוטר אותי מעברה,
אני הייתי צוהלת כמו
צופים אוהדים במשחק כדורגל
בשבת אחרי הצהרים
(יש, יש עוד טיפת אלוהים בשמים).
אבל ביני לביני אני מודה:
רק לי נגמר הסוס. רק אני
בולמת, אם כי בהיסוס
(ילדה טובה ירושלים).
סוסי דולקים הרחק
ובאים עוצר
במסלול האדום,
ואיך אשיגם
ואיך אשמור את נפשי
לי לשלל?
(מלכה שקד, מתוך: "לבי פוסע לאחור", הוצאת הקיבוץ המאוחד).
לפנייה לכתב/ת 
