רק בגיל 31 סיפרתי לעצמי שאני הומו
את כל חיי הבוגרים הקדשתי להדחקה הזאת, ובניתי חומת מגן חזקה, עם התנהגות סטרייטית ואפילו לא מעט ביטויים של הומופוביה. כשהנחתי לעצמי לגלות, זה התפרץ בבת אחת. למרות שההתנסות הראשונה היתה מגעילה ולא נעימה, והשנייה היתה עוד גרועה יותר, לא היה לי בכלל ספק. זה מי שאני
עברה שנה.
אולי השנה הכי אינטנסיבית בחיי, בטח השנה המשמעותית ביותר בחיי.
לפני קצת פחות משנה סיפרתי לעצמי שאני הומו. כל כך פחדתי מזה, שלקח לי 31 שנה לספר לי.
וזה לא שלא היו שם סימנים. הם תמיד היו שם, אני פשוט העדפתי להתעלם. בדיעבד, זה היה ממש ברור. את כל החיים הבוגרים שלי הקדשתי להדחקה הזאת, ובניתי חומת מגן חזקה כל כך, עם התנהגות סטרייטית ואפילו לא מעט ביטויים של הומופוביה. כשהנחתי לעצמי לגלות, זה התפרץ בבת אחת.
למרות שההתנסות הראשונה היתה מגעילה ולא נעימה, והשנייה היתה עוד גרועה יותר, לא היה לי בכלל ספק. זה מי שאני. אי אפשר לברוח מזה. אפשר לשקר את כולם, לא אותי.
אחרי זמן קצר במיוחד סיפרתי לחברה טובה. הכי טובה. לקח לי כמה דקות טובות לשכנע אותה שאני לא צוחק. אם הצלחתי לעבוד על עצמי 31 שנה, בטוח שגם עליה.
היא חיבקה אותי ואמרה שהיא אוהבת אותי. התפרצתי שם. דיברתי בפעם הראשונה על כל מה שעברתי בתקופה האחרונה, על הפחדים, על החרדות. על החברים שאאבד, על המשפחה שלא תקבל.
היא הכניסה אותי לפרופורציה. המשפטים שאמרה לי מלווים אותי עד היום: "אתה הבנאדם הכי טוב שאני מכירה, ואני בטוחה שזה ככה גם עבור אחרים. אין סיבה בעולם שזה ישנה למישהו".
במשך כמעט חודש היא היתה הבנאדם היחיד שידע. לא הייתי עובר את זה בלעדיה. איכשהו, היא תמיד ידעה להקשיב, לתמוך, לחבק, להגיד את המילים הנכונות. עד יומי האחרון אני אהיה חייב לה כל כך הרבה, ואני מקפיד להגיד לה את גם עכשיו.
אחר כך אזרתי אומץ וסיפרתי לחבר נוסף. איש שאני אוהב מאוד, ונמצא קצת מחוץ למעגל החברים הטובים. הייתי חייב לעשות את זה, לספר לעוד מישהו, רק שהיה חשוב שזה יהיה גבר. גם הוא חיבק, תמך, הופתע מאוד, אבל היה ונשאר חבר.
בפעם הראשונה, הרגשתי שאני מישהו אחר
מדריך:
החלטת לצאת מהארון? עשה את זה נכון
גיי ביז
להיות הומו זו אינה ההגדרה החדשה שלך ולא המקצוע החדש שלך, זה פשוט חלק חדש ומרתק בחיים שלך. אתה עדיין יכול להיות אותו אדם שתמיד היית. איך להתכונן ליציאה לחופשי
לקראת ראש השנה היה נדמה לי שהחבר הכי טוב חושד. ככה זה כשאתה מסתיר משהו – נדמה לך שכולם יודעים. מעולם לא ידעתי לשקר, ובתקופה ההיא, מנקודת ראותי - שיקרתי. בפעם הראשונה, הרגשתי שאני מישהו אחר, כאילו חומה ענקית של בטון מפרידה ביני לבין העולם שכל כך הכרתי, ועכשיו אינני מכיר אותו עוד.
הפחד הגדול היה לאבד את החברים. התרחיש שבו אני יושב והחבר הכי טוב אומר לי "עוף מפה, אני לא יכול להסתכל עליך", מעולם לא היה ריאלי יותר.
בכוחות נפש אדירים וברעד טוטאלי הגעתי לבית של החבר, נחוש בדעתי לספר. נחוש להתמודד, להפסיק לשקר.
רצה הגורל וזה בדיוק היה ערב ראש השנה. ממש כמה שעות לפני ארוחת החג. התגובה של החבר היתה טובה. לא זרק אותי לשום מקום, שאל, התעניין, חיבק, תמך. נתן לי המון כוח. החלטתי שאני לוקח פסק זמן לעצמי. לשאר החברים אספר בהמשך, בקצב שלי.
הפלתי עליו פצצה, ועוד ביקשתי שישמור אותה לעצמו
בדרך חזרה הביתה חשבתי שעשיתי משהו מאוד לא הוגן. סיפרתי לו, וביקשתי שלא יספר בשלב זה. תכל'ס, הפלתי עליו פצצה, ועוד ביקשתי שישמור אותה לעצמו. חשבתי, שזה מאוד לא הוגן, כי גם הוא צריך להתמודד עם מה שסיפרתי לו.
אנחנו קבוצה לא קטנה של שישה חברים טובים מהתיכון, והחלטתי שאני לא יכול לספר לאחד בלי לספר לשני, כך שמצאתי את עצמי במרתון מטורף וביומיים שלאחר מכן סיפרתי לכולם.
חלק היו מופתעים יותר ופחות – מסתבר שאני הייתי היחיד שלא חשד. חלק הגיבו בצורה טובה יותר מהאחרים. אחת החברות, בסצינה שכמו לקוחה מסרט אמריקני, קמה אליי, חיבקה אותי, אמרה שהיא אוהבת ושזה לא משנה דבר. לא יכולתי לעצור את הדמעות. עד היום זה זכור לי כאחד החיבוקים החמים ביותר שקיבלתי מימיי.
כל אחד מהמפגשים האלו היו אינטימיים מאוד, ישבתי עם אחד החברים ואשתו או החברה, וסיפרתי. "רציתי להגיד לכם שאני גיי", אמרתי. עדיין לא יכולתי לומר "הומו". לא יודע מה ההבדל, אבל בראש שלי היה.
ישבתי אצל כל אחד מהם כמעט שעתיים. הם שאלו, התעניינו, לא חיטטו. חיבקו, חיזקו ותמכו. לא איבדתי את החברים שלי – זכיתי בהם שוב, הרווחתי את החברות שלהם מחדש. עמדתי מולם הכי גלוי, הכי חשוף, הכי אמיתי, והם חיבקו אותי חזק. הרגשתי כל כך חזק וכל כך אהוב. התסריט הדמוני שהתרוצץ לי בראש נותר שם. לא היתה לו שום אחיזה במציאות.
החברה הראשונה שסיפרתי לה לא הופתעה. היא אמרה לי שקצת לא פייר שלא נתתי מספיק קרדיט לחברים שלי, שחשבתי שזה ישנה משהו.
את המשפחה וההורים החלטתי לדחות, עד שיהיה זמן טוב יותר לכך. כמעט מיד הבנתי שזמן טוב לעולם לא יהיה, ושאין טעם לדחות את הבלתי נמנע. חיכיתי שאבא ייסע לחו"ל, וכעבור יומיים באתי לאמא. היא לא היתה לבד, נסעתי הביתה, ולא ויתרתי וחזרתי מאוחר יותר.
עם החברים זה היה קל יותר. עם אמא זה נגמר בבכי. בעיקר שלי. היא לא זזה כמעט, והבנתי שהיא לא מעכלת. למחרת תכננתי לספר לאחותי, אבל אמא כבר הקדימה אותי. עם אחותי לא היו בעיות, היא קיבלה את זה בקלות. אפילו שמחה קצת.
את השלב הכי קשה שמרתי לסוף. לספר לאבא. היה זה ערב יום כיפור. סיפרתי. לא זוכר מה אבא אמר. אמא ואחותי חיכו בחדר הסמוך ויצאו.
בערב יום הכיפור הייתי לבדי. התייחדתי בדירה שלי עם הצום, כמו שאני עושה כל שנה.
בשנה שעברה זה היה שונה. במהלך בזק של עשרה ימים, עשרת ימי תשובה, סיפרתי לכל האנשים סביבי, לכל האנשים היקרים לי.
ובאותו יום כיפורים, אחרי שסיפרתי לכולם, סיפרתי לי.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
