"מורים, נראה אתכם מבקשים סליחה"

אינני יודעת מי את ומה שמך. על הדלת הסגורה שדרכה בקע קולך כתוב היה, בשלט שילדים ציירו, כיתה ד'-3. הזדמנתי לבית הספר בו את מלמדת בעניין שכלל אינו קשור אליך, אבל לא יכולתי להתעלם מקולך.

ליתר דיוק, מן הצעקות הרמות שלך, שכולן הופנו בסטקטו חד, גבוה ומעליב, כלפי ילד אחד – את הטחת בו שבגללו כל הכיתה לא לומדת, שנמאס לך ממנו, שהוא ילד רע. אינני יודעת מה עשה לך הילד הזה, אבל ברור לי שכבר לא תספיקי לבקש ממנו סליחה. מחר הרי לא לומדים. בכל זאת, אולי תצליחי לחשוב על כך שמילים כמו שלך לא תורמות דבר לשיפור התנהגותו של ילד. צעקות כמו שלך מפחידות אותו ותו לא. ילדים מפוחדים לא לומדים דבר, לבד מן העובדה שהפחד משתק אותם. את יודעת מה? אפשר גם אחרי יום הכיפורים.

ואת, שאת שמך מצאתי כתוב על תעודת-סוף שנה שאם אחת הראתה לי בדמעות: בתה לקוית למידה. את ידעת זאת היטב כשכתבת לה "עליך ללמוד לכתוב בלי שגיאות", כאילו היא יכולה לעשות זאת. לכתוב דבר שכזה לילד דיסלקטי משול לציווי "עכשיו תרוץ" לילד בכיסא גלגלים. דבר לא ייגרע מכבודך כמורה אם תיזמי שיחת התנצלות קצרה. רק תעשי טובה, אל תכתבי לה פתק. גם כך היא מתמודדת בקושי עם מטלות הקריאה שלך.

ואתה, שהורדת ילד מאוטובוס הטיולים בתוקף תפקידך כמנהל ובגלל שהוריו לא עמדו בתשלום דמי הטיולים הללו, מפני שאין להם – מה תגיד לו היום או מחר? שאתה מצטער, אבל זו מדיניות משרד החינוך – או שאתה מצטער על כך שלא הפכת עולמות כדי שגם העניים שבין תלמידיך יחושו שהם שווי זכויות בבית הספר?

ואתם, שם בהיכלות הפיקוח - מה תגידו היום לילד נמוך הקומה והנכה שלא נמצאה עדיין סייעת עבורו והמאבק בעניינו עובר בין הרשות המקומית למשרד החינוך והוא עדיין יושב בבית?

ואת, מנהלת בית הספר שהתגאתה כטווס בהפקת הענק לסוף השנה ורק שכחה שאין בינה לבין עולמם של הילדים כל קשר - וכשאמרתי לך, פניך התכרכמו והתזת קיתונות של רותחין על עולמם, שמורכב מטלויזיה וגיבורי על ושבית הספר צריך להתרחק מכך כמו מאש – ממי תבקשי סליחה על כך שבעצם אין בך טיפת הבנה לעולם של חניכיך, שלא לומר אהדה?

אופנת השנים האחרונות בשיח על הנעשה בחינוך גורסת שתלמידים הם עם אלים, מורים הם קורבנות, הורים לוקים בהיעדר סמכות והמערכת לא אשמה בכלום כי אין לה "כלים".

הרשו לי להתמרד בערב יום הכיפורים הזה ולא לתת לאופנה להכתיב את גבולות האמפתיה שיש לי כלפי ילדים. הם הרי לא השתנו באמת, רק השיח השתנה: הם עדיין קטנים וזקוקים לחמלה. הם עדיין מחייכים למגע יד מלטפת ומתכווצים בפינה למשמע צרחות.

ולמבוגרים עדיין קשה לבקש מהם שימחלו להם, כאלו נמיכות קומתם של ילדים מכתיבה גם את כללי כבוד האדם באשר הוא אדם, כאילו "בין אדם לחברו" נועד מלכתחילה לסליחה וכפרה בין שווים. חמור מזה: כאילו פגיעה בילד איננה פגיעה כלל. לטעמי, זה קל מדי. נראה אתכם, איפוא, רוכנים עד גובה העיניים של ילד שפגעתם בו ומשתמשים במילת הקסם האחת הזו, ובאמת מבקשים סליחה.