ערב יום כיפור, 1920: דגניה ב' תוקעת יתד בארץ

היום לפני 90 שנה, בערב יום הכיפורים תרפ"א, נוסדה קבוצת דגניה ב' ליד אחותה הבכורה - דגניה א'. לרגל יום ההולדת, פגשתי את החבר אסף אגין, מהבנים הראשונים של דגניה ב', וחיפשנו מבחר תצלומים מייצגים של ימי דגניה. ביקשתי את אסף שיביא את סיפור המקום וחבריו ליד התמונות, והנה הם לפניכם.

1. דגניה ב' הוקמה ב-3 באוקטובר 1919, כיישוב זמני על ידי קבוצת חברים ממייסדי דגניה שהעדיפו את המשק המשפחתי (המושב) על פני המשק השיתופי (הקיבוץ). צריף עץ דו-קומתי (שנרכש מהמהנדס טוביה דוניה, גיסו של חיים וייצמן), שני אוהלים ומבנה נוסף היוו את היישוב כולו.

2. ב-24 באפריל 1920 התקבצו אלפי בדואים שעלו מבקעת הירדן ותקפו את יחידת הצבא הבריטי בצמח, את המושבה מנחמיה ואת דגניה ב' שתושביה המעטים, בהם הילד משה דיין, התפנו לדגניה א' . אחרון העוזבים היה שמואל דיין שעוד ניסה להבעיר אש בצריף כדי שלא יפול לידי התוקפים, אבל הבדואים כיבו את האש ושדדו את הרכוש שהיה בו. שנה אחת שהו מייסדי דגניה ב' במקום בטרם עברו לנהלל.

3. ב-21 בספטמבר 1920, ערב יום כיפור תרפ"א התנחלה במקום "קבוצת עבודה" שמנתה 17 חברים וחברות (רובן בהריון), והקימה בו את ביתם "בצלמה ובדמותה של האחות הבכירה" דגניה א' ובסמוך לה. הצריף הדו-קומתי פורק ונבנה במקום החדש, ומאז ועד אחרון ימיו נקשר גורלו בגורלה של דגניה ב'. ב-20 במאי 1948 נחת פגז סורי על הצריף שהפך למאכלת אש.

בתמונה: 1- אברהם הפט, 2- זאב רם (סליסרבסקי), 3- רבקה מהרש"ק, 4- יוסף פרומקין, 5- לוי שקולניק (לימים ראש ממשלת ישראל, לוי אשכול), 6- נחום רוזנפלד. 

4. מבין הענפים היצרניים שהיו פתוחים בידי חברות הרפת הייתה המוליכה. לכל אחת מהרפתניות (או הרפתנים) הייתה קבוצה של 12 פרות שנחלבו שלוש פעמים ביממה. זה היה קסום ורומנטי. פעם אחת בחצות, הגיעו זמרי האופרה הישראלית ללינה בקיבוץ לאחר הופעה באמפיתיאטרון האזורי. בהיכנסם בשער שמעו קולות שירה בוקעים מהרפת. היה זה יחיאל (השמאלי בתמונה) שסילסל בקולו בטונים גבוהים במיוחד. לשאלת אדיס דה-פיליפ, או שמא הייתה זו יוספה שוקן, בדבר השכלתו המוסיקלית של יחיאל, לא התבלבל הרפתן מדגניה ב' והסביר שהוא בוגר הקונסבטוריום בז'לוכוב (עירה שכוחת-אל בפולין)...

5. נורברט ריפר הגיע לדגניה ב' מתישהו בראשית שנות ה-40 מווינה. מאדריכל מבוקש בבירות אירופה שהשאיר אחריו בניינים מפוארים הפך לפליט ערירי מטלטל על סיפון אוניית מעפילים. כיצד הגיע לדגניה ב' אין מי שיודע, אבל הוא מצא בגינת הבית מקום עבודה בטבע שעשה אותו מאושר, והעשיר את דגניה ב' בבניינים שתכנן בשנות מלחמת העולם. בתקופת חיסרון חומרי בניין, הוא עשה שימוש בלבנים אדומות במיוחד בגני ילדים. בתמונה - עומד ממול למצלמה ולצידו רכז הבניין.

6. יחס מיוחד היה לריפר לגני ילדים. הוא השכיל להבין את הצרכים של חברה שיתופית בתחום זה. אחד מהבניינים שתכנן היה בית התינוקות הנראה בתמונה זאת, ולא תהיה זו לשון הגזמה אם נאמר שהייתה זו שכיית חמדה.

7. הטרקטור הראשון של דגניה ב' היה מסוג "טיטן", טרקטור גלגלים. עבודות חריש עדיין לא היו עיקר עבודתו, באשר חלק מתפקידו היה להניע מכונות שונות כמו מכונת דיש. לא עברו אלא שנים מועטות, והחלו להופיע טרקטורים על שרשרות וסקרייפרים ששימשו לחפירת בריכות הדגים. הילוך גבוה בתחום המיכון נרשם עם הופעתו של הקטרפילר, תחילה D2 אחר כך D4 עם בולדוזר...

8. ענף הבננות הפך לענף המוביל במשק החקלאי של עמק הירדן . בעת שהמחקר החקלאי מצא תשובות לכמה בעיות אגרו-טכניות, הרפת סיפקה זבל אורגני, והמים ניתנים בשפע, באו התוצאות. אשכול בננות בידי מאיר כץ נותן תיאור טוב של התוצאות.

9. את התלתן צריך היה לקצור בחורף בעזרת חרמש, וכדי לחסוך מאמץ צריך היה להשחיז את החרמש מפעם לפעם באבן משחזת. לא היה מי שהצליח להתחמק מלחתוך את היד המחזיקה באבן, אבל זה, ועבודת הקציר עצמה, היו נתונים בידי מי שבמותניו הכו, ובידיו המיומנות. מעין "מסדר הקוצרים". בן ארצי היה "הכהן הגדול" של מסדר הקוצרים.

10. עם אבירי מסדר החרמשים נמנה אורי גלין, בעצמו חניך חברת נוער ארץ ישראלי שצמח לגובה של שחקן כדורסל, וליכולת העמסת ערימת תלתן באיבחה אחת. לא פלא שהתשתית שנבנתה לו הובילה אותו לפעילות ספורטיבית ולאלוף הארץ בזריקת דיסקוס.

11. מה כבר לא נאמר על המטבח בקיבוץ. ביום שישי היה כרוב ממולא מנה של שגרה. שמעון הסנדלר מטבריה, שהיה מביא את הנעליים שתיקן ביום ששי, הסיק מכך שהמזון היחידי בקיבוץ הוא כרוב ממולא. בשבת, כשהתחילה תוכנית הרדיו "בימות ובדים", הפטיר מאירק'ה שלשמע צליל הפתיחה של התוכנית עולה לו הצרבת כשהוא נזכר בקציצות של שבת בצהריים. מאמץ אמיתי עשו שרה קומורוב ושרה צפתי לשפר את איכות המזון בדגניה ב'.

12. בשנת 1944 קיבלה דגניה ב' גרעין הכשרה מצרפת. צעירים אלה היו בחלקם פעילים במחתרת הצרפתית - ה"מאקי" וכדי להגיע לנמל שממנו יוכלו להפליג לארץ ישראל היה עליהם לחצות את הפירינאים . בדגניה ב' הם התוודעו בין השאר לאוכלוסיית האורווה. ג'וזי טרף נראה בתמונה כשהוא מטפל ב"ראשיה" שאותה מלבישים על ראש הפרד.

13. ילדי עמק הירדן שהיו מועדים לסבול מהחום של עמק הירדן ולצאת "דפוקים" נראים במגרש הגדול של בית הספר, ללמדך שהיה גם מגרש קטן, אפשר גם להתרשם שלא סבלו מהחום יתר על המידה.

14. בספטמבר 1945 מלאו לדגניה ב' 25 שנה. בנסיבות הזמן: תום מלחמת העולם , שיבת החיילים הביתה, ההצלחה המשקית והלכידות החברתית עמדו בצל הידיעות שמהן אפשר היה להתחיל דעת את ממדי השואה. עצרת שאליה הוזמנו השכנים ומוסדות מרכזיים הייתה אחד הביטויים שעשו את האירוע הפנימי לאירוע ציבורי, לצד חשבון הנפש שצויין במסיבה הפנימית שבתמונה.

15. "ספר הקהל" - כרך של דפי קלף שבו נרשמו בסדר אירועי היישוב, הושק באירוע של חצי היובל כביטוי לרצון לראות ביישוב קהילה של קבע. הכרך המהודר מכיל מאז את רישומי הכרוניקה המקומית. בתמונה נראה החבר בן ארצי אוחז בספר לקראת התחלת הרישום בו.

16. דויד קומורוב ושרה, אשתו, עלו לארץ מקנדה כדי להתאחד עם בני משפחתם בדגניה ב'. שרה מצאה במטבח את כר פעולתה, ודויד נזכר בימים שבה התפרנס מרצענות ברוסיה והעמיד את אומנותו לטובת באי האורווה לבל תשפשף הרתמה את עור הפרד.

17. "הלוך ילך נושא משך הזרע" היה דבר שבשגרה, היום הכל נעשה בעזרת ציוד מכני. יעקב רבינוביץ אמון על עבודות גן הירק עם שק הזרעים שאותו יצא לזרות.

אלה התמונות א'-ז' המוצגות מימין:

א. אקלימו החם של עמק הירדן, אדמתו הכבדה ושפע המים שזרמו בירדן ובירמוך העמידו אתגר בפני המתיישבים: מעבר ממשק בעל למשק שלחין. בצורת וכפור בחורף של 1925-1924, הביאו למסקנה: "שדות אם נזרע והיו הם מושקים". בשנת 1928 החלה בניית האקוודוקט שנסתיימה ב-1932. חשמל מתחנת הכוח שהקים רוטנברג בנהריים הניע את המשאבות, ומי הירדן זרמו לשדות בקצב של 2,000 קוב מים לשעה.

ב. במקביל למהפכת המים חלו שינויים בשיטות עיבוד השדות. המחרשה הערבית עם צמד השוורים פינתה את מקומה לזוג פרדות, והמחרשה הערבית הוחלפה במחרשת הבי-סוק. לא חלף זמן רב עד שהגיע הטרקטור ופתח עידן חדש.

ג. היו גם מי שחזו שחורות להתיישבות בעמק הירדן. באקלים החם לא ניתן יהיה לגדל ילדים, כך טענו, והילדים עלולים להיפגע נפשית ומנטלית. מי שהפריך את התיאוריה הייתה המטפלת: היו שהתלוצצו ואמרו שבמקום שבו אין לרופא תשובה, צריך לקרוא לשרה בוסל - המטפלת שבה שמו מבטחם הזוגות הצעירים.

ד. דגניה ב' אהבה חידושים. אחת הדוגמאות לכך הייתה האווזיה ולהקת תרנגולי הודו. מה שסיפרו המבוגרים לילדים על שמאלץ, היה למציאות שכינו אותה "גילדי אווז" אבל האווזים חוסלו ב-1948 מפגזי התותחים הסוריים.

ה. הרפת בראשית שנות ה-20 הוקמה בסיגנון אירופי, אבל לא ארך הזמן והתברר שהפרה ההולנדית סובלת מהחום. הפיתרון שנמצא היה פרה מעורבת - הכלאה של פרות דמשקאיות עם פר הולנדי. פרות אלה היו חסינות נגד קרציות נושאות קדחת, עמידות לחום, ותנובת חלב שהחלה להתרומם מעלה מעלה.

ו. כנהוג באירופה, היה החציר להזנת הפרות מרוכז בעליית גג. את החציר היו זורקים מפתח שברצפת העלייה לאבוסי הפרות. אבל לפני הכל נחוץ היה להעלות את החציר לעלייה כפי שנראה הדבר בתמונה.

ז. בכל קיבוץ הייתה רפתנית, רחל או מרים, שהתמידה שנים רבות בעבודת הרפת ובחליבת פרות. בדגניה ב' הייתה זו שושנה, שלאחר שנים רבות של חליבה (שלוש פעמים ביממה), המירה את החליבה בטיפול בעגלות. היה גם לבוש מיוחד לרפתניות, כפי שאפשר לראות בתמונה.

• לכל כתבות טיול לעבר