עכשיו אני מבינה מה זה כאב לב אמיתי
אבא שלי נפטר פתאום, רק בן 62. העובדה שהוא לא שמר על עצמו, עישן בלי הפסקה, אכל מה שבא לו למרות שהיתה לו סוכרת והיה עקשן כמו פרד, די תרמה. לכן, כביכול "הכנו" את עצמנו, וגם כעסנו עליו המון. אבל שום דבר לא יכול להכין אותך לזוועה של הרגע הזה. ועכשיו אני מאוד רוצה זוגיות משלי
כמובן, בגלל שהקשר בינינו והאהבה בינינו מאוד חזקים, אבל גם בגלל שכל פעם שנקלתי לצרה הכי קטנה, האוטומט שלי זה להתקשר לאבא, שמיד היה עוזר. וגם בגלל שזה הדבר שבא ראשון, כרונולוגית, כחלק מהגדרותי כאדם, משהו שטבוע בי, שנמצא בבסיס שלי.
גם אם לא היינו מדברים הרבה, כמו שקורה עם הזמן לאנשים שחיים חיים נפרדים, גם אם לא רצתי לספר לו על כל דבר שקרה לי, היתה ידיעה ברורה: אני שלו והוא שלי, ושל מור, אחותי.
פעם, לפני שנה, מנהלת הסטודיו שלי העירה לי שאני מדברת לא יפה לאבא. כתבתי לו על זה במייל וביקשתי סליחה. הוא ענה – "תגידי לה שלא מתערבים בשיחה בין אוהבים". ככה הוא היה, סוג של בודהה. מקבל כל אדם באשר הוא. גם כשהאדם עצבני, קשה או בתוך הסרטים שלו. הוא תמיד היה מחייך. לא מדבר הרבה, אבל כשהיה פותח את הפה, כל מילה היתה זהב טהור.
היה...
אבא שלי נפטר. מוות מהיר. פתאומי, כשהוא רק בן 62. בלילה לפני השינה דיבר עם אחותי, שגרה איתו, אמר לילה טוב מפתח הדלת, כמו תמיד. אני זוכרת כשגרתי אצלו, כמעט כל לילה לפני השינה הוא היה נעמד בדלת חדרי ומספר לי מה הוא "למד בגן" היום. קצת על העבודה, הרבה יותר על כל מיני חידות היגיון שונות ומשונות שהגדיר או פתר בפורומי היגיון למיניהם ברחבי האינטרנט, מרוצה עד הגג. הוא אהב חידות היגיון. הוא היה גאון, אבל אני הרגשתי מטומטמת, כי לא הבנתי כלום. הרגשתי כמו בפעם ההיא, שביקשתי ממנו עזרה במתמטיקה, והוא הסתכל שנייה וחצי על המשוואה ואמר לי - 3! כשביקשתי שיסביר לי הוא לא הבין מה יש להסביר. ככה זה עם גאונים... לא מבינים שפשוטי העם פשוט לא מבינים.
הוא שלח לה נשיקת לילה טוב באוויר, ובבוקר היא מצאה אותו ישן, בתנוחה עוברית. שליו. ישן לעד. וזהו. אין אבא.
אני מבינה שנכנסתי למועדון היתומים
כל החיים הוא אמר לנו שהוא ימות מוקדם ולא יעבור את אבא שלו, שמת בגיל 58. מור ואני גם ידענו שזה באמת מה שיהיה, והיינו בחרדות מטורפות עליו. העובדה שהוא לא שמר על עצמו, עישן בלי הפסקה, אכל מה שבא לו למרות שהיתה לו סוכרת והיה עקשן כמו פרד, די עזרה למשוואה. לכן, כביכול "הכנו" את עצמנו, וגם כעסנו עליו המון. אבל שום דבר לא יכול להכין אותך לרגע הזה. לזוועה. לכאב הלב. האמיתי. עכשיו אני מבינה למה אומרים כואב לי הלב או נשבר לי הלב. אני מרגישה את הכאב הזה, פיזית. אני גם מבינה שנכנסתי למועדון, מועדון הלבבות השבורים, מועדון היתומים. מועדון שאף אחד לא יכול באמת להבין או לתפוס, עד שהוא לא שם... מועדון של אנשים שממשיכים לחיות ולתפקד כרגיל, אבל עם חור בלב.
כל יום הוא היה קם מוקדם בבוקר, הולך לעבודה וחוזר בערב, יחסית מאוחר. מור ואני היינו בטוחות שהוא וורקוהוליק, ללא חיים, עצוב או אולי ממורמר. היינו בטוחות שהוא תקוע באיזה תא, מול מחשב ומספרים כל היום. ושהלב שלו, הלב הרחב שלו, מי שהוא היה, מתבזבז. שאנשים לא מבינים מי הוא. לא יודעים מי הוא. או שמבינים מי הוא ורואים את הטוב הראשוני והנאיבי-משהו שלו ובוחרים לנצל.
אני שמחה להבין שטעינו.
זכיתי לראות איך אבא שלי התקבל על ידי אנשים אחרים
שבעה זה דבר כואב, אבל זה גם דבר נפלא. קיבלתי מתנה, זכיתי לראות איך אבא שלי התקבל על ידי אנשים אחרים. איך הוא היה אהוב. הגיעו כל כך הרבה אנשים שסיפרו עליו סיפורים מדהימים. למשל, שהיה עומד כל בוקר בכניסה למקום עבודתו זה יותר מ-30 שנה ומברך כל איש ואשה בבוקר טוב, בתוספת מחמאה אישית, שהיתה נכונה לאותו הרגע, לאותו אדם, ומיד פתחה להם את הלב. ולמשל, כל פעם שהיו צריכים משהו, הוא היה הראשון להתנדב. כשהיה פותר חידות היגיון מסובכות בפורומים הוא מעולם לא נכנס לאגו-טריפ, זה הרי הכי קל בעולם הווירטואלי, אלא תמיד מפרגן וצנוע ומחייך. כל השכנים והמוכרים בחנויות לידו אמרו לנו כמה הוא היה בן-אדם, שדיבר והקשיב ופשוט היה שם. הבנו שהוא היה נותן כל הזמן צדקה, מתן בסתר. ומה שאותי הכי ריגש היה לראות את הבוס הגדול, מנכ"ל החברה, מגיע לשבעה, ולראות בעיניים שלו שהוא כל כך אהב אותו, כאילו איבד אח או את החבר הכי טוב שלו. וככל שזה היה עצוב, לשמוע על אבא שלי בזמן עבר מאנשים אחרים, ככה זה נתן נחמה.
לפני תשע שנים מתה סבתא שלי, אמא של אבא. גם היא במפתיע. היא נפלה לבריכה בלי מים ושברה את הראש. מוות מטומטם לאשה כל כך גדולה. המוות שלה סגר אותי. היא גידלה כילדה קטנה ואהבתי אותה כל כך, שהלב שלי והגוף שלי החליטו בלי לשאול אף אחד, ובטח לא אותי, להיסגר ולא לתת לאף אחד להיכנס, רק בשביל לא לחוות שוב כאב כזה. התמקדתי בקריירה ובלימודים והתפתחתי המון בתחומים האלה, אבל הלב היה חסום.
מה זאת אומרת לא לדעת עוד צער? לא לאהוב יותר?
כשאבא מת לא הפסקתי לשמוע מאנשים "שלא תדעי עוד צער", ומשום מה התקוממתי. חשבתי לעצמי - מה זאת אומרת לא לדעת עוד צער? לא לאהוב יותר? לא לאבד אדם יקר יותר? הרי זה יקרה, אלו החיים. מוות, לצערנו, הוא חלק מהחיים, ואני לא רוצה לא לאהוב יותר. ההיפך. המוות של אבא דווקא פתח אותי, גרם לי לרצות, באמת, מהלב ומהבטן, אהבה, זוגיות, ילדים. אני, שכבר אמרה לעצמה שזה בסדר שלא תהיה לי זוגיות או/ו ילדים. אני פתאום רוצה, משתוקקת, למשפחה, רוצה בן זוג, בית, שייכות. רוצה לבנות את הבית, את השייכות והאהבה שהיתה לי עם אבא, בצורה אחרת, חדשה. בוגרת. הסיבה המרכזית שהורדתי מהפרק שלי את האפשרות לגדל ילד לבד, נגיד מבנק הזרע, היתה הוא. היתה לי מערכת יחסים כל כך טובה עם אבא, שאני לא יכולה ולא מסוגלת ולא רוצה להביא ילד לעולם מבלי שיהיה לו אבא, מבלי שהוא יחווה את מה שאני חוויתי, אהבתי.
אבא נתן לי את הספייס ונתן לי לחיות את חיי. לא שאל הרבה, לא לחץ בכל מה שקשור לזוגיות, אבל תמיד אמר לידידה טובה שלו שהוא נורא רוצה שאני כבר אמצא בחור חמוד. כשהיא אמרה לו שאני צריכה להיזהר, כי יש הרבה גברים שחקנים בעולם הזה, הוא אמר לה - "את לא מכירה את הדס, רק תקראי מה היא כותבת באינטרנט ותביני שלא עשו אותה באצבע ושהיא לא תתן לאף אחד לעבוד עליה". אבא היה קורא כל טור שלי בשקיקה, היה גאה בי וסיפר לכל המכרים שלו על הטור שלי, ולאחר כל טור היה מתקשר ואומר איזו מילה או משפט, לפעמים גם היה עונה בטוקבק. בטור אחד בו כתבתי "אם אני לא אוהב את עצמי, מי יאהב?" הוא ענה: "לשאלתך האחרונה, אני ותמיד".
גם אני אוהבת אותך אבא'לה. תמיד. לעד. עכשיו תדאג לי מלמעלה ותשלח לי את הבחור החמוד ההוא, שתמיד רצית שאני אפגוש. אני מוכנה.
לפנייה לכתב/ת 
