מדד הרוח הרעה

כשמועמד אחד לראשות הממשלה הוא "אוטיסט" ו"חולה שלא צריך להתפלל עליו", כשמועמד שני הוא "שקרן" ו"רוצח", כשאחד "אחראי לפיגועים" והאחר "יביא לחורבן המדינה", כשאחד "עיוור" והשני "בוגד" - אין סיכוי לנהל שיח ציבורי מושכל, תבוני ותרבותי על השאלות האמיתיות.

שני המועמדים חתמו השבוע על אמנה לשמירת טוהר הבחירות, ושני המחנות מצהירים שלא יכפישו. אבל תומכיהם ומלוויהם, מצביעיהם ואזרחיהם המודאגים, עושים את זה במינונים ובהתלהמות כזאת, שגם אחרי גירוד נמרץ בנבכי הזיכרון קשה למצוא להם מקבילות משנים עברו.

שלושה חודשי אינתיפאדה, פיגועים וחרדות מפני הבאות חושפים את עצבי הישראלים באשר הם, משני צדי המתרס הפוליטי. לא צריך להיות מינה צמח כדי להבין שבשעה קשה הטונים עולים, והמילים מבקשות לא לגעת כי אם לנגח. כמעט אי אפשר לנהל שיחה בווליום נמוך, ויכולת ההקשבה צונחת לשפל מדאיג. אם ככה אנחנו נשמעים עכשיו, מה יהיה ביום שאחרי הבחירות, כשגרונותינו ניחרים ואנחנו עדיין צריכים לחיות זה עם זה, ימין עם שמאל, יהודים עם ערבים, חרדים עם חילונים, ישראלים עם פלסטינים?

מאות תגובות כל יום בערוצים השונים של ynet יכולות ללמד על עומק הבעיה. בשבועות האחרונים, למרות הרצון לקיים כאן דיון חופשי על ידיעות ועל דעות, אין ברירה אלא למיין, לסנן, ללחוץ על כפתור המחיקה. כלב, צבוע, חיית-אדם, גורילה, כבש, נחש, נבלה סרוחה: אלה רק מעט מן התארים הזואולוגיים שהגולשים הצמידו בימים האחרונים לכותבי טורים ודעות.

השר מיכאל מלכיאור מציע, מתחנן אפילו, שכולנו נוריד את רמת ההתלהמות, והתגובות לא מאחרות לבוא: נבל ברשות הממשלה, תרד מן הארץ, אידיוט, מנוול. העיתונאי אמנון לוי מייחל לשלום בשנת 2001: "אנשים כמוך הרסו את המדינה". לכל כותב טור פוליטי מוצע לפחות פעם אחת להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי, לאחרים הגיעו הצעות לקפוץ מהגג, להתפנות מישראל, לסתום את הפה, לעמוד לדין.

אם הכותב הוא ערבי, רבות מהתגובות מציעות לו טרנספר, ויפה שעה אחת קודם. אם הכותב מתפרש כשייך למחנה השמאל, הוא מוגדר לא אחת כפושע מלחמה. אם היא מביעה דעה שמנותבת ימינה מן המרכז - אם יש בכלל מרכז - דקות אחרי הפרסום כבר נמצא מי שיקרא לה "פשיסטית" או "נאצית" ויציע לה לכתוב ב"דר שטירמר". אם הציעה לדבר עם ערפאת, יימצא גולש שיתייחס אליה כמי שמקיימת יחסי מין שלא כדרך הטבע עם ראש הרשות.

כשמצב הרוח הלאומי מידרדר, עולה מדד הרוח הרעה. לא הגולשים המגיבים כאן הם שהמציאו את חוקי המשחק המכוער. הוא מגיע ממסדרונות הכנסת, מישיבות הממשלה, משיעורים שבועיים של רבנים, מוועידות של מפלגות מימן ומשמאל, מתוך תחושת חרדה מתמדת.

הבעיה היא שמילים אינן יכולות לקיים מאזן אימה ובה בעת להיות בסיס משותף לשיח. אני לא יודעת מה יאחלו לי בעקבות הטור הזה, אבל אולי אפשר עדיין לבקש מן המגיבים כאן מעט יותר עדינות: בלי חיות רעות, בלי הזמנות למשפט, בלי איומים מוסווים, ואנא, בטובכם, בלי לערב הורים.