טיפול בפוסט-טראומה לסכסוך

שוב החל סיבוב של מו"מ מדיני שבראשו מתנוססת הכותרת "שתי מדינות לשני עמים". אך נשאלת השאלה, האם פתרון של פיצול לשתי מדינות החיות בנפרד האחת מהשנייה הוא שיביא אכן להשלמה, לשקט, לאמון ולהפגת הפחדים של שני הצדדים? האם לא נדרש פיתרון אחר שישמור על הזהויות של שתי הישויות - הישראלית והפלסטינית - אך גם ייצור חיבור ביניהן, שיסמל את הגורל המשותף והצורך לחיות חיים משותפים בארץ הזאת?

שנים רבות אני עוסק בטיפול בנפגעי טראומה על רקע הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ברמה הפרטנית, הנפגעים חוו איום קיומי בלתי נתפס על חייהם הפיזיים והנפשיים. כתוצאה מכך נפשם הגיבה בפיצול הישרדותי, בין הגוף ובין הרגש הבלתי אפשרי.

האדם אמנם ממשיך לתפקד, אבל הרגש שלו הופך לבלתי צפוי ופעמים הרסני לסובבים אותו. מנגנון החיסון הטבעי של הנפש נפגם, וכל גירוי חיצוני או פנימי ממשיך להיחוות כאיום קיומי. האדם הנפגע ממשיך להסתובב בעולם בתחושה של איום, זועם כלפי הסביבה, חרד, חסר אמון כלפי האחר, תופס את הרוע כנמצא רק מחוצה לו וללא יכולת לקחת אחריות על הטוב והרע שבתוכו ועל החרדה הקיומית התמידית שבתוכה הוא חי. 

ההפרדה תיצור טראומות נוספות

הנפש של הקולקטיב החברתי, כמו הנפש של הפרט, מגיבה למצבי קונפליקט ואיום מתמשכים בהפרדה בין חלקים. מכאן הדחף לראות פתרון - ובהקדם - בחלוקת הארץ. אבל זהו פתרון "חירומי" בלבד, שאיננו פותר את הבעיה ברמה העמוקה. לכן נדרש גם שלב סימבולי ומחבר שיעזור לפתור את הבעיה הרגשית, את השאיפה של שני העמים לקבל הכרה לקיומם וזכותם בארץ המשותפת. בפיתרון של פיצול בלבד, ימשיכו לפעפע חוסר האמון והחשדנות ולא תהיה השלמה אמיתית.

ההפרדה גם תיצור טראומות נוספות. עקירת אוכלוסיות יהודיות ואולי אף פלסטיניות בעל כורחן מבתיהן, מהמקום אליו הן קשורות בקשר עמוק, תיצור טראומות חדשות שישובו וישפיעו על הדורות הבאים.

אל דאגה, איני חותר לפתרון של מדינה דו-לאומית. גם זה אינו פתרון מכיוון ששני הצדדים ימשיכו לחוות איום השמדה לזהות שלהם בקיום המשותף.

הפתרון נמצא בהכרה של שני הצדדים בצורך לבצע תהליך מתמשך, ובשלבים, שראשיתו אכן בהפרדה בין העמים וקביעת גבולות, אולם המשכו בשלב נוסף של עבודה על החיבור בין העמים. השלב הראשון יוכל להתחיל את התהליך של ריפוי הפצעים, פיתוח העצמיות של כל עם, בניית הביטחון העצמי והתחלת בניית האמון באחר.

בשלב השני יתווסף תהליך של אינטגרציה בין העמים: יצירת קונפדרציה ישראלית-פלסטינית שבמסגרתה תישמר הזהות של כל ישות בנפרד, אך גם ייקבעו הכללים המחברים בין שני העמים בארץ. זהו שלב מהותי נפשי שיאפשר הכרה בקיומם של שני עמים על אותה פיסת ארץ. הוא ייצור לגיטימציה ואמון הדדי ויאפשר את המימוש של הקיום העצמאי האמיתי הנפרד וגם המחובר של העמים.

כדי לממש את החיבור באמצעות קונפדרציה ניתן לקבוע כללים דמוקרטיים שיהיו מקובלים על שתי הישויות, כגון: שמירת הזהות הישראלית-יהודית בישות הישראלית תוך הכרה בשוויון זכויות מלא למיעוט הפלסטיני, ושמירת הזהות הפלסטינית-ערבית בישות הפלסטינית יחד עם שוויון זכויות מלא למיעוט הישראלי שיתגורר בפלסטין.

שתי הישויות יופרדו בקו הפרדה, אולם ייקבע מנגנון החיבור ביניהן שיסמל את הגורל המשותף של שני העמים בארץ, למשל - נשיא ייצוגי משותף, לסירוגין ישראלי ופלסטיני. תפקידו יהיה בעיקרו סימבולי כלפי העמים וכלפי העולם. כמו כן ייקבעו מנגנונים אזרחיים נוספים שיסמלו את החיבור.

מכיוון שאנחנו מדברים על תהליך מתמשך ובשלבים, שראשיתו בהפרדה והמשכו בחיבור, חשוב שבשלב הראשוני לא ייווצרו טראומות נוספות של עקירת תושבים בעל כורחם - מאחר ותהיה אפשרות למיעוטים לחיות בישות האחרת בשוויון זכויות מלא.

תהליך כזה דורש מנהיגות אמיצה עם שאר רוח, שתביט לטווח ארוך ותבין שבעיה עמוקה כזו לא פותרים רק על ידי הפרדה, אלא גם על ידי חיבור והענקת ביטחון הדדי. זהו תהליך מתמשך שמטרתו ליצור הכרה אמיתית תוך ראיית האחר כשווה לו, וביסוס הזהות של שני העמים בארץ. רק כך תירגע הנפש של שני העמים ונוכל לחיות פה לאורך זמן.

ד"ר איתמר ברנע, הפסיכולוג הראשי בעמותת נט"ל המטפלת בנפגעי טראומה על רקע לאומי