הסוכה האחרונה שלנו
לאן נעלמו הילדים שהכינו במרץ שרשראות מגזרי עיתונים, עזרו לחבר את יריעות הברזנט ושיחקו בסוכה? ענת לב-אדלר, אמא מתבגרת, מפנימה בשקט ש"סוכה זה מעיק" ונזכרת בצער בסוכה של שנה שעברה - כשהילדים עוד היו ילדים
אין משפט שמעליב אותי יותר. זה אומר שכבר ממש עליתי להם על העצבים עם הנדנודים שלי. "אז אתם לא רוצים סוכה השנה?"
"לא, די. סוכה זה מעיק".
"סוכה זה מעיק? אבל אתם כל כך נהנים בסוכה. אתם אוהבים שכל השכנים והחברים באים".
"נהנינו אמא. נהנינו. בלשון עבר". הפטירו בחוסר סבלנות וחזרו להתכתב עם החברים שלהם בכל האמצעים המיידיים המוכרים. אני לקחתי את כוס תה הצמחים שלי והתיישבתי כדי לעכל שעוד משהו שהיינו רגילים לעשות יחד, על בסיס קבוע, הולך להתקפל ולהיות מונח על מדפי ההיסטוריה, כמוצג נוסטלגי שיסופר בו רבות לדורות הבאים.
הכתובת היתה על הברזנט
כאשר חושבים על זה, אז כבר בחג שעבר, הם וגם ילדי השכנים, בקושי ישבו בסוכת הנצח שקנינו רק לפני ארבע שנים (אחרי ששנתיים עמלנו על התקנת סוכה במו ידינו מסדינים וקרשים). הם הכינו במרץ את השרשראות מגזרי העיתונים ואת האהילים מכוסות חד פעמיות, עזרו לחבר את יריעות הברזנט לברזלים, התרוצצו מסביב לסוכה כאשר עמדה מתחת לירח הכמעט מלא, אבל כאשר הגיע ערב החג – הכיסאות והשולחנות הקטנים, שנשמרו במיוחד למעמד הזה, נותרו מיותרים וכך גם משחקי המונופול והשבץ-נא שהעלינו מהבית אל הגג עליו הוקמה הסוכה. המבנה הארעי ניצב מיותם והם העדיפו לבלות עם המבוגרים לצד שולחן הכתר פלסטיק שהעמדנו בסמוך.
זהו. תם עידן. בשנה שעברה זו הייתה הסוכה האחרונה שבנינו עבור הילדים והסוכה הבאה שתספוג אל כתליה את הזיכרונות המשפחתיים תהיה כנראה זו שהם יבנו עבור הילדים שלהם. זו בטח תהיה סוכת הולוגרמה שכתליה וירטואליים ושרגליה עשויות מעמודי לייזר צבעוניים. בואו רק נקווה שאור הירח המלא של אמצע תשרי ימשיך לנצנץ מבין חריציו של מה שיהיה אז על תקן של סכך.
את ערב החג הראשון של סוכות תשע"א העברנו בסעודה חגיגית ככל הסעודות, סביב שולחן ערוך, יחד עם בני משפחה ומנות רגילות לעונה - ארוחה שלא הייתה שונה בהרבה מארוחת ראש השנה שקדמה לה ומזו שתגיע בערב החג השני. גם הערב, במקום לארח חברים בסוכה, נארח אצלנו בסלון, כמו בכל ערב שבת רגיל.
המון פעמים אחרונות
עצוב, אבל כאשר מנהגים הולכים לעולמם, אנו מבינים רק בדיעבד שהיינו עדים להתרחשותם בפעם האחרונה.
למשל, הפעם האחרונה שהבכור הסכים לתת לי יד ברחוב, מאז שהוא פוחד שמא החברים שלו יתפסו אותנו על חם. אנחנו יכולים ללכת יד ביד רק בעיר מרוחקת או מעבר לים, משל היינו זוג אוהבים שמנהל רומן אסור מחוץ לנישואים.
או הפעם האחרונה בה הקטנה הסכימה שנבוא לקחת אותה מבית הספר. כל החברות שלה כבר הולכות וחוזרות לבד והיא לא מוכנה שנחכה לה ליד השער. גם לא בסיבוב של הרחוב. "די, אמא, אני כבר בת 10. שחררי", היא אומרת לי וממהרת להביט שמאל-ימין-שמאל ולחצות את הכביש. לא, היא לא צריכה שאבוא לכיתה לעזור לה לסדר את התא ולפעולה של הצופים בה התבקשו להביא בן משפחה העדיפה לצרף את דודה שלה, אחותי הקטנה.
"את מתביישת באמא שלך?" העזתי לשאול.
"מה פתאום, אבל גלי קופצת יותר טוב ממך לרוחק, וגם רצה מהר יותר. זאת פעולה של פעילות גופנית".
קפיצה לרוחק היא באמת לא הצד החזק שלי וגם את האנטנות העדפתי הפעם להוריד לחצי התורן ולא לקלוט את המשמעות שאולי חבויה בין קפלי הדברים. הילדים שלי ללא ספק מתבגרים ומאמא כל-יכולה, פוסטר חוצות שאליו נשואות העיניים, אני הופכת להיות אמא בערבון מוגבל. זו שלא תמיד רוצים שהיא תתערב ותתערבב.
החוכמה, עכשיו, היא למצוא את שביל הזהב שיאפשר לי להמשיך להעניק רוח גבית, אבל לא לדחוף יותר מדי, לצעוד לצידם, אבל לא לדחוק בהם, להוביל כשצריך בלי לבלוט בשטח. זה רק למספר שנים, אני מרגיעה את עצמי. המשימה שלי כעת היא לנווט בתבונה - להיות שם בשבילם בלי לחנוק אותם, להאזין בלי לשפוט, לתמוך בלי לרמוס, לבלוש בלי לבלוט – עד אשר תעבור התקופה הפריכה הזו של גיל ההתבגרות.
ובינתיים, למסירה, סוכת נצח משומשת במצב מצוין, כולל זיכרונות נפלאים. הסכך והשכנים – עליכם.
- ענת לב-אדלר, עיתונאית ועורכת, מחברת סדרת ספרי המתנה בהוצאת "ידיעות ספרים": "סודות של משפחות מאושרות", "סוד השפע", "סודות של אמהות עובדות" ועוד.
