סיור בהתנחלויות עם קוטג' וחביתה

פייר, נלחצתי. למעשה, כמו פולנייה טובה, נחרדתי מהעובדה שמישהו הגיע לבקר בבית שלי בלי להודיע. בדיוק תכננתי לנקות את הגג בשמחת תורה, איזה פספוס. אז אני מצהיר: לא כל המתנחלים בלגניסטים, פשוט לא הספקתי לנקות את הגג.

הסיורים של שלום עכשיו מעל ההתנחלויות - במקביל לסיורים שעורכת בימים אלו מועצת יש"ע, גם כן ל"קובעי דעת קהל", רק בתוך ההתנחלויות - גרמו לי לחשוב: האם אנחנו באמת מוצג כה מעניין, ש"המשפיעים" צריכים לראות מלמעלה ומלמטה כדי לגבש עליו דעה? מה שבטוח, כמו בכל יצירת אמנות, אפשר להסתכל על אותו הדבר, פעם מלמעלה ופעם מבפנים, ולראות דברים שונים. ואפשר גם להתבונן מעוד זוויות.

בסיור של שלום עכשיו, למשל, המחזאי והאונקולוג יהושע סובול ראה רק גידולים סרטניים וגרורות מסביב לכפרים הערביים. בסיורי הנהנתנות של המועצה אזורית שומרון, לעומת זאת, רואים רק יישובים יהודיים שלווים, כמו יצהר ותפוח, המוקפים בגפנים, ביקבי בוטיק ובחנויות לממכר גבינות עם עובש שמשום מה עולות יותר מגבינות טריות.

אז אני מזמין את אותם "משפיעים" לסיור שלישי, לא מוטס אלא מוסע (ארבעה כל פעם, אחד מקדימה ושלושה מאחורה). סיור אמיתי בהתנחלויות. בלי גבינות יוקרתיות ויין אלא עם קוטג' וחביתה (אם זוגתי תהיה ביום טוב).

בלי מחסומים וקטטות עם ערבים, ואפילו בלי עוזי (אולי כן, במילואים בינואר). סיור אמיתי בהתנחלויות, בלי מסגור לכאן ולכאן.

כמתנחל מאלפי מנשה שבשומרון (אצלנו גבינות יש רק במינימרקט ואני מקווה שהן בלי עובש), האמת נמצאת באמצע. אנחנו באמת אוכלוסיה הטרוגנית: חרדים, חילוניים ודתיים-לאומיים. לא, אנחנו לא עסוקים כל היום בהקמת מאחזים בלתי חוקיים - קצת פחות מעניין לנו. אנחנו עובדים בתל-אביב, עומדים בפקק במחלף מורשה ומנסים להספיק לאסוף את הילדה מהגן עד חמש. אנשים רגילים, בלי קרניים ובלי דובון, עוזי ומבטא אנגלוסקסי.

מצד שני, אנחנו לא חיים לבד בשומרון. חיים איתנו עוד הרבה מאוד פלסטינים, לידנו, וגם הם עובדים, עומדים בפקקים ורוצים להגיע הביתה. לא באנו לגור במקומם ולא להתעמר בהם. המציאות הבטחונית היא שכפתה את סידורי הביטחון שמקשים על חייהם כדי להגן על חיינו - אך גם על תושבי תל אביב.

ההעלאה על נס של נושא ההתנחלויות - מימין ומשמאל - היא מוטעית מיסודה. זה לא הסיפור האמיתי כאן. גבולות המדינה הפלסטינאית העתידית ברורים מזמן (עם תיקונים לכאן או לכאן), ומדינת ישראל הוכיחה שהיא יודעת להחריב יישובים עד היסוד באותה מהירות שהיא בנתה אותם כמה שנים קודם לכן.

גם ברק כראש ממשלה וגם אולמרט יעידו שסוגיות "קטנטנות" כמו זכות השיבה והריבונות בירושלים, הן אלו שמונעות הגעה להסכם. לכן אני מציע לחברים - אלו בשלום עכשיו כמו גם אלו במועצת יש"ע - להירגע. השופל שבונה בהתנחלות כזו או אחרת לא יהווה מכשול בפני הקמתה העתידית של המדינה הפלסטינית. שופל, מטבעו, יודע לסייע בעבודות בינוי, אך גם בהריסה.

ולכן, ההתעמרות הנמשכת בתושבי ההתנחלויות היא לא במקומה. כשיורדים מהמטוס ונכנסים ליישובים עצמם, רואים רוב ברור של אזרחים שומרי חוק, שממלאים את חובותיהם למדינה בשירות צבאי ותשלום מסים. אנשים אלו מעוניינים, כל עוד לא החליטה הממשלה על פינוי, לחיות את חייהם בנחת ושלווה ולא להיות פיונים במשא-ומתן.

למרות שעשרת החודשים האחרונים היו נפלאים בעיניי, כי רעש הבולדוזרים נדם, האבק של חציבות הקרקע התפוגג ואיני נוסע עוד באיטיות אחרי משאיות מלאות חצץ, ההקפאה הזאת פגעה באזרחים רבים שקנו כחוק בתים ונאלצו להאריך שכירויות, בתושבים שעומדים חסרי אונים מול ספקים וקבלנים ששכרו, ובילדים שמצטופפים בכיתות קטנות כי אפילו את מבני החינוך הקפיאו.

כל זה נעשה בשטח ששייך לנו היסטורית, והיה חלק מארץ ישראל מימי התנ"ך ועד סוף המנדט הבריטי - ושוב החל משנת 1967. ייתכן שבעתיד, בראייה רציונלית של המציאות, חלק מהם ייאלצו להעתיק את מקום מגוריהם, אך עד אז - עד שנמצא פתרון לרצונם של כמה יושבי מחנות פליטים בלבנון לגור דווקא מול אולם סמולרש באוניברסיטת תל אביב (שייח מוניס), למרות הרעש מהאיילון - תנו לחיות בשקט, בלי הקפאות, בלי הכרזות ובלי אבחנות על גידולים ממאירים.

זיו ברק, תושב אלפי מנשה