שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    זכרונות מהבר מצווה שלי
    יוסי שריד עלה לתורה בשמחת תורה ולא חש התעלות, אורי אורבך התבלבל בין "הוא" ל"היא", עמנואל הלפרין לא הכיר את האורחים וקובי אוז מצטער שדרש מסיבת פלסטיק. לרגל החג שבו כולם עולים לתורה, ארבעה סיפורים מתוך 'התרמיל היהודי'

    דרור דוד הגיע למצוות לפני כשנתיים. בשנת הבר-מצווה ביקשה אמו, ד"ר עליזה לביא, לחקור על מהות היום החגיגי, ולנסות להבין את פשרו של הגיל שנהוג לראות בו את המעבר מילדות לבגרות. אלא שמה שהחל כמסע אישי של המחברת, הפך עד מהרה ל"תרמיל היהודי" – ספר חדש העורך מסע אל קצווי הגלובוס ולאורך מאות שנים - ומביא תיאור של מנהגים, טקסים, מסורות תפילות ופיוטים הקשורים לבר המצווה.

     

    המקורות והתפילות מלווים בהסברים ובדברי הגות, בשירה, בפרוזה, בזכרונות ובסיפורים של אישים מעניינים ומוכרים. הנה ארבעה מהם. 


     

    לפעמים אני עובר באקראי ליד בית הכנסת שבו עליתי לתורה כחתן בר-מצווה. פעם, כשהייתי בן שלוש-עשרה, זה היה צריף, והיום זהו בית מידות. בעוברי שם, גל של זיכרונות אמור להציף אותי ולגרוף אותי פנימה אל הימים ההם. עלי להתנצל: הזיכרון רחוק והדיו עמומים, אני בקושי שומע אותם. אין זאת, כי אם הטקס לא הטביע בי חותם עמוק במיוחד, ורישומו היה קלוש משהו.

     

    בסך הכל היה יפה, בהחלט יפה ונעים. אדון מישורי, אבא של חבר מהכיתה, הכין אותי כהלכה לקריאת הפרשה, המפטיר וההפטרה. גם אני מילאתי את תפקידי לשביעות רצון גמורה: הוכחתי לנוכחים את הבנת הנקרא ואף יכולת מוזיקלית מרשימה; אמי הייתה מרוצה, וזה העיקר, וגם לאבי היה מה לספר ובמה להשתבח. באי בית הכנסת טפחו על שכמי, וניכר בהם שנהנו.

     

    גם אני נהניתי, בעיקר מהמחמאות. אך לומר שנפשי התעלתה אז, ועל כן אני משתפך עכשיו, אמירה כזאת בדיעבד תחטא ביותר משמינית של הפרזה. כבר היו לי הזדמנויות להתרגש יותר לפני, כילד, ובוודאי אחרי, כמבוגר.

     

    לא הרגשתי, כנראה, באותו מעמד, שאני באמת חוצה את הגבול בין ילדות לבגרות; לא השתכנעתי. בכל תאריך יש מידה יתרה של שרירות, ומעולם לא הייתי חסיד של תאריכים ומועדים כדי לשמוח או להתעצב באמצעותם או כדי לזכור משהו ומישהו. הרי למחרת היום, אני הולך כרגיל לבית הספר, חוזר הביתה, מכין שיעורים, מנגן בכינור, משחק עם החברים שלי, אותם חברים. לא רציתי לוותר כל כך מהר על ילדותי.

     

    גם הוריי לא הזדרזו לוותר עליה. הם לא התייחסו אלי קודם כ"קטן" – שניהם היו מורים, פדגוגים – ולא בבת אחת יתייחסו אלי כ"גדול", כ"איש"; אני גם לא זוכר שאבי אימץ לעצמו את המנהג המשונה לברך בנוכחותי ועל דעת הקהל – "ברוך שפטרנו מעונשו של זה". ראשית, הוא עדיין לא נפטר ממני כל כך מהר; ושנית, העונש לא היה לפי שעה כל כך גדול, ורק לימים הוא החמיר.

     

    את יום הולדתי השלושה-עשר ציינתי בשמחת תורה; זה היום שנולדתי בו, ואני שמח בשמחתה: גם מסיימים את קריאתה וגם מתחילים מחדש, והשמחה רבה, כי בשמחת תורה כל המתפללים עולים לתורה, ואפילו ילדים עולים. והעלייה ההמונית הזאת מתאימה מאוד להשקפת העולם שלי, שאינה מחבבת יחסנים היושבים דרך קבע לכותל המזרח.

     

    אלא שהחוויה הזאת לבדה ספק אם הייתה מחזירה אותי לבית הכנסת. שני בניי הגיעו למצוות זה כבר, והגיעה שעתי שלי להיפטר מעונשם. אוהבי שבת וחגים אנחנו, שאותם אנחנו עושים בדרכנו, והיא אינה עוברת בקניונים הפתוחים. כבודם של חגי ישראל ומועדיו הוא אצלנו פנימה – בבית, במשפחה. גם התנ"ך הוא כספר הפתוח בפנינו בכל ימות השנה, ואל פרשת השבוע אנחנו חוזרים מדי פעם, מגלים בה פנים חדשות. ועם אלוהים שלנו – אלוהים שבלב – אנחנו נדברים במישרין, בלי מתווכים מקצועיים, ובלי הֵיכלות שהיו פעם צריף.

     

    וכשעלינו לתורה ביום הבר-מצווה שלנו, לא ביקשנו לפצות ולרצות, גם לא להכעיס. סתם רצינו לטעום, להתנסות, עוד התנסות אחת. התנסינו, נשארנו בחיים, וחיינו ממשיכים להתנהל מחוץ לבית הכנסת. תבואו פעם, ותעשו איתנו את השבת שלנו, ותיווכחו לדעת שהיא מתמלאת מחולייתה, וגם קצת מחולייתנו.   


     

    פרשת תזריע איננה פרשה קלה. גם העובדה ששמי השני, שהוסתר והודחק במשך 13 שנה, הוא שרגא – אינה מקלה על חווית העלייה לתורה. שרגא נחשב בשנות ה-70 למקבילה של "יורם". כלומר: חנון, פראייר, נחנח.

     

    הנה עוד מעט הגבאי יקרא בקול חגיגי "יעעעמוד, אורי שרגא בן אהרן" ומספסלי החברים לכיתה שגודשים שלושה ספסלים בפאתי בית הכנסת תעלה אוושה מצוחקקת: "שרגא... שרגא, אורי שרגא. לא ידענו, הוא אף פעם לא סיפר לנו". 

     

    אבל עוד לפני החשש המנקר הזה ידעתי שיש בעיה. הבחנתי בה עוד כשלמדתי לקרוא את הפרשה שלי. נגע צרעת – זה זכר או נקבה?

    הרי נגע הוא זכר וצרעת היא נקבה. נגע-צרעת הוא אם כן "הוא". אלא שבכמה וכמה מקומות בפרשה מופיע דווקא הצירוף "נגע צרעת היא". מה שמחמיר את הבעיה הוא (או היא) שתורתנו הקדושה אינה מנוקדת, ובפרשת תזריע המלים "היא" ו"הוא" כתובות בדיוק אותו דבר - "הוא" - אבל נקראות לפי העניין. לבעל קורא שאינו מקצועי זוהי מלאכה בלתי אפשרית. ואני הייתי רק בר-מצווה. שלוש-עשרה מלאו לנער ולבו המה.

     

    והנה אני, כמה דקות לפני ששרגאיותי תיחשף לעין כול, עומד על הבימה, קורא את כל הפרשה וכל התרגולים נשכחים, וכל החזרות נמחקות. אני אומר "נגע צרעת הוא" וכל בית הכנסת רועם: "היא". אני קורא "צרעת היא" וכל בית הכנסת מגיב ב"הוא".  

     

    ילדים נטשו את משחקיהם בחצר בית הכנסת, קשישים התעוררו מנמנומם ונדמה שגם עוף עופף וציפור צייץ ופרות געו. כולם כאחד, איש אחד ופה אחד, ארבו לשרגא הקטן – משל מדובר בהמן של המגילה המחכה להרעשתו: הו-היא, הי-הו, הו-הו... זו הייתה קריאת בר-מצווה שלא תישכח. עוד חודשים רבים ורעים אחר-כך החברים קראו לי "הו-הי" במקום "אורי". 

     

    ואני הייתי נבוך מעט, מחייך חיוך מאולץ מתחת לשפמי שטרם צימח, ושמח שבתוך ההוא וההיא בבית הכנסת איש לפחות לא שם לב כשהגבאי הכריז שהשם השני שלי הוא שרגא.  

     

     

    איש לא זרק סוכריות.

     

    זה היה בפריז, בבית כנסת צנוע, באוקטובר 55'. זכיתי באותו היום בשלושה שעונים, אמנם מן הזולים, אבל על גב שלושתם הופיעה הכתובת הגאה – "אנטי מגנטי וחסין מים", וזה היה העיקר. את הראשון קנו הוריי, הדודה ברטה נתנה לי את השני. את שניהם ענדתי, זה לצד זה, בכל מהלך הטקס. את השעון השלישי הביא לי חבר של אמא, מר מורבה החייט – הם היו יחד ברוסיה – מיד אחרי שהסיוט נגמר. כשהושיט את השי לעברי, ליד שולחן התקרובת, חשפתי בתנועה מהירה של משיכת שרוול המקטורן את שני השעונים הראשונים. פניו התכרכמו, חשתי כי חלפה במוחו המחשבה שאולי יוכל למשוך את המתנה חזרה, אבל לא, אי אפשר. נהניתי ממבוכתו, הנאה קטנונית, מכוערת, נקמה זעירה.

     

    חברים מבית הספר לא באו. הם גם לא הוזמנו, כי רובם לא היו יהודים וגם משום שבית הכנסת לא היה בשכונתנו, ליד שער הניצחון, אלא רחוק, אי שם בצפון מזרח העיר, באזור שהפך מאז לשוק ערבי-אפריקני שנמכרים בו ירקות ותבלינים נדירים. על פי המסורת של יהודי צרפת האשכנזים להצניע לכת עד כדי מחיקה עצמית מרשות הרבים, בית הכנסת לא פנה אל הרחוב אלא שכן במבנה פנימי, בעומקה של חצר גדולה מרוצפת.

     

    מדוע בבית הכנסת הזה דווקא? כנראה בשל קשיי נזילות חולפים שפקדו את אבי והביאו אותו לבקש עצה מידיד המשפחה הדתי היחיד שלנו, מר סגלוביץ', מעורכי העיתון ביידיש של תנועת המזרחי. הידיד, שהתגורר בסביבה, המליץ על בית הכנסת הקטן ובאותה הזדמנות גם על חייט זול שגזר לי חליפה בצבע כחול כהה.

     

    לא רב עמד בראש בית הכנסת, אלא "מנהל תפילה" - החזן המזוקן פינקס, שהכין אותי, בנעימות וברשלנות, ליום הבר-מצווה. בין השאר שלף מארון מאובק נוסח של דרשה בצרפתית שעסקה ברבי עקיבא, הפקיד את הטקסט בידי והמליץ שבעזרת הורי אשכתב אותו כדי להתאימו למידותיי, או למידותיהם.

      

    "ואברהם"... כך התחיל הקטע מפרשת השבוע שהיה עליי לקרוא, ונדמה לי שעשיתי זאת לשביעות רצון הנוכחים. כמעט שלא הכרתי איש: אלה היו חברים של הורי, בהם קבוצה גדולה יחסית של חברי התנועה הרוויזיוניסטית. מאוד מצא חן בעיניהם אזכור שמו של זאב ז'בוטינסקי, שהשתילו הוריי, אלוהים יודע איך, בדרשה על רבי עקיבא. כעבור זמן הופיע שמי בעיתון: אדון סטרה, העורך של ביטאון הרוויזיוניסטים בפריס, יהודי מצרי חביב, סבר שעליו לייחד ידיעה בעמוד הראשון לבר-מצווה של "בנו של חברנו"... גזרתי ולא שמרתי.

      

    אז מה נשאר מכל זה? כמה תצלומים שבהם נראה אבי אוחז בכתפי, מחווה שאמורה לסמן גאווה, תנועה מאוד לא אופיינית לו. הוא ציית כנראה להנחיות הבימוי של הצלם. נשאר לי גם שעון, אחד משלושה, אולי זה שנתן לי אדון מורבה. הוא מונח, מקולקל לנצח, באחת המגירות בשולחן הכתיבה, וברור לי שיישאר שם עד יומי האחרון. אפילו מעבר לו.  


      

    לא היה לי מושג שהבר-מצווה שלי תהיה מלחמת תרבות. והיא הייתה לגמרי. 

     

    כל העולם שמסביב הציג את מרכולתו הצבעונית. בשנת 1982, ה"אייטיז" התפרץ בצבעוניות של גל חדש. הדיסקו הקפיץ את ישבני נערות הספונג'ה השדרותיות היישר מתוך "חדש, חדיש ומחודש" ברשת גימל; הבגדים הפציעו צבעוניים מתמיד בחלונות הראווה של אשקלון; ותוכניות המדע היו בראש. המסורת הייתה פרפר אפרורי בצבע עש. נער עם סקייטבורד אדום וטרנינג צהוב, מה לו ולבר-מצווה? טקס עבש שהוא לא חדש, לא חדיש, לא מחודש ולא להיט.

     

    זה התחיל מהזמנת הלהקה: אבא שלי ז"ל רצה להזמין להקה טוניסאית בראשות הזמר ראול ג'ורנו. לאוזניו של האורגניסט הצעיר קובי אוּזָן (זה אני!)

     נשמע הג'ורנו הזה כמו חתול חוצות שמנסה להזדווג עם דרבוקה. לא רציתי לדחות את האופציה הטוניסאית, אז נתתי להורים שלי אישור להזמין להקה שתדע לנגן גם טוניסאית – והדגשתי: גם. נבחרה להקת הקונסולים, להקה שהיא סופרמרקט של סגנונות. כמו באורגן שלי, גם להם היה טוויסט, פסדובלה, ואלס ודיסקו – אבל שלא כמו אורגן ה"ווילסון" שלי, הם ידעו לחלטר גם קצת בטוניסאית והמנחה אפילו ידע לזרוק כמה מילים בצרפתית. הם היו על הכיפאק, אבל היום אני יודע שאגדיותו של ראול ג'ורנו עלתה על כל אגדוּ שהם ניגנו. זמר בעל מורשת עתיקה, סלסוליו פיתוחי זהב, קולו פנינים, ולהקתו חטיבת קצב טבעית ומושלמת. ויתרתי על תכשיט הזהב הצלילי שאבי הציע לי לטובת ערימת צעצועי פלסטיק מוזיקליים.

     

    שבת חתן בבית הכנסת. אני צריך להכנס למקום הזה עם הריח של הזקנים, לעלות אל הבמונת כשמעליי הבד המפוספס, המוזר,כיפה על השביל-באמצע שלי, לעמוד מול הספר העתיק בעולם ולהקריא קוד חייזרי מסולסל שאינני מבין – הפטרה. סבא שלי הפייטן, רבי ניסים מסיקה ז"ל, הקליט לי את ההפטרה על טייפ הסלילים המשפחתי, ואני התעלמתי באלגנטיות ולא למדתי כלום. הוא לא נעלב, סבי הנינוח והבלתי כופה, הוא לא ניסה ללחוץ עלי. הוא ראה שאין עם מי לדבר – וויתר.

     

    גם אני ויתרתי. ויתרתי על ההפטרה. תיש מתנדב עם זקנקן קרא במקומי. 27 שנים אחרי זה למדתי להתעמק בגדולתו של סבי, ביופים של סלסוליו, ביחודיותה של העמדה הסובלנית שלו מול העולם המודרני ומול העולם החרדי. הוא היה תורה ועבודה, הפועל המזרחי, זמר בתי-כנסת שהמתינו לו מאזינים נלהבים בגן יבנה, בקריית מלאכי, בשדרות וברחובות. זמר ששר שירים נפלאים ועתיקים. ואהבתי אותו, את פֶּפֶּה שלי, אבל לא שרתי איתו. סבא פייטן זה לא מגניב.

     

    העולם הגלובלי נלחם על כל ילד. הוא משפיע על כל אחד מאתנו רוב צבעים וצעצועים, רוב צלילים וטעמים. אנחנו מתחנכים לצרוך את החדש ביותר, החדיש ביותר והמחודש ביותר. כדאי לעולם שהצרכנים (ככה הם קוראים לבני אדם) יהיו חמדנים ורעבים כל הזמן להכי חדָש, אחרת מה יניע את גלגלי הכלכלה העולמית? מה הפלא שבר-מצווה פשוטה הופכת למלחמת תרבות?

     

    בכל חזית הפסיד אצלי הזהב העתיק לפלסטיק הנעורים. את הקוסקוס של אמא החלטתי להחליף בעוף סיני חמוץ מתוק עם אננס, את הפריקסֶה המופלא החלפתי

    בראנץ' חריף, ואת הבר-מצווה רוקנתי מתוכן והחלפתי בנשף קרתני רב תרבותי. אמנם נהניתי, רואים בווידאו, אבל היום הייתי מוותר על צעצועי הפלסטיק ולוקח את תכשיט הזהב. לכולם יש תקליטני רחבת ריקודים, אבל רק לטוניסאים יש ראול ג'ורנו. לכולם יש העולם הרחב והצבעוני, אבל רק לי יש סבא שלי והוא זהב טהור. הרבה שנים עברו עד שהבנתי שמה שנדיר, מה שייחודי, הוא בעל הערך הרב ביותר. מה שצעקני, מה שצבעוני, מה שמסחרי הוא בדרך כלל זול הרבה יותר מעבודת יד.

     

    ביום הולדתי הארבעים אשיר את ההפטרה ששרדה על סליל וירדה ל-mp3 במחשב שלי, ואדמיין שסבא שלי מאחוריי, מחזק את קולי ומדייק אותי בכל הטעמים. זה יהיה תיקון מאוחר: קובי הופך ליעקב, ומוותר על הפלסטיק לטובת הזהב. 

     

    • הקטעים לוקטו ועובדו מתוך הספר "התרמיל היהודי - מסע בר מצווה בקהילות ישראל" של עליזה לביא. 262 עמודים בהוצאת מגיד (מבית קורן).

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "זכרונות מהבר מצווה שלי"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אוז. חוזר לזהב
    צילום: פבלו בולו
    הלפרין. רוויזיוניסטי
    שריד. בואו לשבת
    צילום: עופר עמרם
    אורבך. קוראים לו שרגא
    צילום: מתי אלמליח
    התרמיל היהודי
    עטיפת הספר
    צילום: אבשלום לוי
    לביא. בעקבות הבן
    צילום: אבשלום לוי
    ותן חלקנו
    מומלצים