שתף קטע נבחר

מאור זגורי: "עכו זו מסיבת הרווקים שלי"

רגע לפני שהוא נבלע בתיאטרון הרפרטוארי מגיע הבמאי מאור זגורי, אחד הקולות המדוברים ביותר בתיאטרון הישראלי, לפסטיבל עכו לתיאטרון אחר עם ההצגה "25". "אומרים שההצגות שלי נראות כמו סרט. אולי זה העניין", הוא אומר

מבקרי התיאטרון בארץ הכתירו אותו כדבר הגדול הבא. גם קהיליית התיאטרון, שאינה ידועה בפרגון יתר, מיהרה לקשור לו כתרים מאז עשה את צעדיו הראשונים בחוג לתיאטרון בסמינר הקיבוצים, והפך בין לילה לאחד הבמאים הצעירים המחוזרים על ידי התיאטראות הרפרטואריים בישראל. אבל למען האמת, מאור זגורי, שמציג בימים אלה את ההצגה "25" בפסטיבל עכו, לא באמת חלם על תיאטרון.


מתוך "25". סיפור התבגרות של שלושה ילדים (צילומים: יוהאן שגב)

 

"אני חובב קולנוע מושבע", הוא אומר, "לא ראיתי הרבה הצגות בחיי לפני שהגעתי לסמינר ולא כל כך אהבתי תיאטרון. גדלתי בבאר שבע, וכנער זה שיעמם אותי. כשלקחו אותנו מטעם בית ספר להצגות מה שראיתי מעולם לא התעלה בעיני מעל ליצירות קולנועיות שהפעילו אצלי את כל החושים".

 

תיאטרון הוא הלך ללמוד בשלב מבולבל בחייו. "רציתי ללמוד משחק, להיות שחקן טוב ולעשות סרטים בהוליווד עם רוברט דה נירו, אבל זה לא עובד ככה". זגורי ניסה להתקבל ללימודי משחק בכל בתי הספר הקיימים. בסטודיו למשחק של ניסן נתיב לא קיבלו אותו. אצל יורם לוינשטיין הוא היה על תנאי. בדיעבד הוא אומר שההחלטה ללמוד בסמינר היתה הנבונה ביותר שקיבל בחייו. "המקום הזה אפשר לי להיות מה שאני רוצה. מצאתי שם את האפשרות לא רק לשקוע בעצמי כשחקן, אלא גם לכתוב ולביים וזה היה נהדר".

 

מה בדיוק נפתח אצלך?

 

"אני חושב שבנקודה מסוימת יכולתי לראות בבירור איך אני רוצה שהתיאטרון שאני עושה ייראה. אומרים שההצגות שלי נראות כמו סרט. אולי זה העניין".

 

בין קולנוע, ציור ותיאטרון

זגורי מדבר לא מעט על קולנוע ומודה שבשלב מסוים כנראה ירצה לממש גם את האהבה הראשונה שלו. "אני שמח שמה שאני עושה כרגע מתקשר עם העולם ושהיצירה שלי לא נשארת ביני לבין עצמי". למרות שמדובר ביוצר בראשית דרכו, כתב היד המקורי של זגורי ברור ומזוהה. העבודות שלו ויזואליות ומוקפדות מאוד, הצד האסתטי חזק והן משלבות תמיד תיאטרון ותנועה.


"הקולנוע והמוזיקה הם גם חלק בלתי נפרד מחיי"

 

"ציירתי המון שנים ומשם אני מאמין החוש לקומפוזיציה ותפיסת החלל", הוא אומר, "הקולנוע והמוזיקה הם גם חלק בלתי נפרד מחיי ואני סופג תרבות כל הזמן. אני מאמין שבעולם התרבות התחומים מתערבבים. יש משהו מנחם בזה. זו הסיבה שכשאני בתהליך יצירה אני משתדל להיחשף כמה שיותר לדברים אחרים. אני קורא יותר ספרים, שומע כמה שאפשר מוזיקה ורואה סרטים כדי לא לשקוע רק בדבר שבו אני מצוי. השראה יכולה להגיע ממקומות בלתי צפויים".

 

זו הפעם הראשונה שהוא מגיע לפסטיבל עכו לתיאטרון אחר. "גם כצופה מעולם לא ביקרתי בפסטיבל", הוא אומר ומודה: "ביום הראשון תהיתי איך נעביר פה שבוע. ביום השני אמרתי לעצמי שחבל שזה רק שבוע". עם ההפקה שהוא מעלה בפסטיבל במסגרת התחרות הוא סוגר מעגל. מה שהתחיל כסיפור קצר שכתב בתקופת שירותו הצבאי הפך לפני שנתיים, במהלך לימודיו בסמינר, למחזה קצר שעלה בערב מלגות. בגרסה ההיא זגורי גם שיחק. מאז הטקסט ישב במגרה וחיכה להזדמנות טובה לגדול.

 

"רציתי למצוא מקום שבו אוכל לממש את החזון השלם של הטקסט. חוץ מזה, לפני שאני מתחייב לחלוטין לתיאטרון הרפרטוארי, או אם תרצי לפני שאני מתחתן - זו מסיבת הרווקים שלי פה בעכו".

 

את "25" הוא יצר בשיתוף עם הכוריאוגרפית מירי לזר. זהו סיפור התבגרותם של שלושה ילדים ממושב קטן בדרום הארץ שמשחזרים סדרה של מקרי מוות מזעזעים שידע הישוב בו גדלו. האמצעים מינימליסטיים, הבמה נקייה, והטקסט מבריק, מצחיק ומעורר אי נוחות בו זמנית. בעבודה הזו שנשענת כולה על כתפיהם של שלישיית השחקנים הנפלאה – נגה שחר, ליאור חסון ודניאל סבג, מוכיחים היוצרים שפחות זה לפעמים יותר. השילוב בין ילדות למוות הוא חומר דרמטי שזגורי מוצא כמרתק. "החיבור הזה שבין הקטבים טבעי, ומעבר לכך - מעניינת אותי ההתמודדות של ילדים עם אסונות".

 

הטקסט של זגורי מינימליסטי ומתומצת לא פחות מהבמה הנקייה שבה מתרחשת ההצגה. "הדיוק והמינימליזם שאת מדברת עליהם נובעים מתוך הרצון להשאיר לצופה את הפענוח שזה אולי חשוב לי מעל לכל", הוא אומר, "רציתי לבדוק מה המינימום שאני צריך כדי לקיים הצגה. אין פה חילופי תאורה, אלא תאורת רצפה מינימליסטית שלא מתחלפת בשום שלב בהצגה. אין פה גם מוזיקה חיצונית כי לצורך העניין זו מניפולציה שמטרתה לגרום לצופה להרגיש. מה שרציתי זה לבטל את הפירוטכניקה שהתיאטרון משתמש בה ולהשתמש אך ורק בשחקנים – בקולם, בגופם וביצירתיות שלהם".

 

המילים נורא ויזואליות כמו התיאטרון שלך באופן כללי

 

"התחום התרבותי השולט כיום הוא הקולנוע. היתרון המרכזי של הקולנוע זו הויזואליה, ומה שאני מנסה לעשות דרך הטקסט זה לחפות על הפער שקיים בין האפשרויות שהבמה נותנת לבין מה שהקולנוע מעמיד לרשותך, עם האפקטים המיוחדים והאמצעים הטכניים שלו".

 

אז ריאליזם משעמם אותך?

 

"לא, אבל אני לא בטוח שאני רוצה ליצור תיאטרון ריאליסטי בשלב הזה. שולחן, כיסא, דלת של כניסה ויציאה, וילון מתחלף ונוף שנשקף דרכו - זה לא מעניין אותי. הניסיון לייצר ריאליזם מדויק על במה מוזר בעיני, כיוון שהדמיון של הצופה הוא מעצב התפאורה הכי מוצלח. אם אתה נותן לו את הכלום כדי שידמיין בתוכו, הוא יכול לראות את כל העולם שאתה מבקש להציג בפניו מבלי לקיים אותו. כשאתה משרטט לו במדויק עולם - זה כל מה שהוא יראה. זה מוגבל בעיני".


"לא רוצה כרגע ליצור ריאליזם" 

 

בדיוק מהסיבה הזו העבודות של זגורי מנהלות דיאלוג בלתי נפרד בין העולם התיאטרוני-טקסטואלי לעולם התנועתי. "אני מכור ליופי והצורך שלי בויזואליה נקייה כמו במחול נובע משם. מצד שני, אני לא רוצה לוותר על הסיפור, על המילה ועל הקול שלי ולכן שני התחומים האלה – תיאטרון ומחול – יוצקים תכנים אחד לשני בתוך העבודה שלי. השילוב הזה יוצר שפה. לא למדתי בימוי אלא משחק, ואין לי ברירה אלא להמציא לעצמי את הדרך. יש בזה גם חסרונות, כי יש אינספור מקומות שבהם אני אבוד ואין לי תשובות שמהדהדות לי בראש. אני מחפש פתרונות משלי. אסתטיקה טקסטואלית זו הפירוטכניקה היחידה שאני מרשה לעצמי להשתמש בה".

 

פרינג' או קונבציונלי?

למרות שבתיאטרון הרפרטוארי עבודותיו של זגורי נתפסות כפרינג', בפסטיבל עכו נדמה שמדובר בהצגה הכי קונבנציונלית שיצר עד כה. "אולי זה מעין אמצע שמצאנו בין הפרינג' למיינסטרים הרפרטוארי, משהו שמתקשר אבל עדיין שומר על חדשנות, משהו שהוא מאוד ריאליסטי, אבל פועל על במה שאין בה כלום", הוא אומר.

 

אתה מתעסק לא מעט בילדות. בעבודה הזו, אבל גם בהצגות קודמות שלך. אובססיה?

 

"אמרו לי פעם שאדם כותב או על מה שהוא אוהב מאוד או על משהו שדפוק אצלו. אני חושש שאצלי זה שילוב בין השניים. גדלתי במרכז ספיר, ישוב קטן ומבודד בערבה. זה היה בתקופת טרום אינטרנט וקדם כבלים. היית צריך להיות מאוד יצירתי ולהשתמש בדמיון ובמה שיש כדי להפוך את הקיים לעולם שהיית רוצה שיהיה. העולם שרציתי לא היה זמין. אולי זו הסיבה שאני חוזר לשם".

 

בתהליך היצירה אתה חושב על קהל? אתה יודע למי אתה מכוון?

 

"אם מדברים על ההצגה הנוכחית אז די ברור לי שכיוונתי לקהל ישראלי שמתחבר למציאות החיים שלנו פה, שמתכתבת עם אסונות על בסיס יומיומי. לגבי קהל של ילדים או של מבוגרים? באופן אישי אני מאוד אוהב את דיסני למרות שזה קיטש, אבל הם יודעים לעשות סרטים לכולם. אני לא עושה דיסני, אבל לצורך העניין סבתא של אחד השחקנים שהיא בת 90 נהנתה מההצגה במידה שווה כמו אחותי בת ה-13. אני מניח שבאמצע יהיו עוד כמה דורות שיצליחו ליהנות ממנה".

 

יכול להיות שהחיבוק של הממסד הוא עוד סיבה שאתה פה?

 

"איציק ויינגרטן, שהוא אחד האבות הרוחניים שלי, כל הזמן אומר לי להישאר צנוע, לא להתבלבל, שזה לא ינפח לי את הראש. מחמאות לא עולות לי יותר מדי לראש כמו שביקורות רעות לא מערערות אותי. אני מאד מחובר לעצמי ואופן העבודה שלי פרקטי. אני לא מגדיר את עצמי בעבודה כטיפוס רוחני ולא מחפש את הרוחניות שבעבודת היצירה.

 

"זה עוזר לי להתמודד עם היומיום, כי כשנגמרת הצגה ולא משנה כמה מוצלחת שהיא לא תהיה - אני חוזר הביתה ועושה כלים. היומיום, בעיקר בארץ, מאלץ אותך להיות פרקטי. אני שמח שזה קרה לי מוקדם ושאני עושה מה שאני רוצה, אבל אני לגמרי קול".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
זגורי. הדבר הגדול הבא?
צילום: תומר אקסטרמן
לאתר ההטבות
מומלצים