קרן שמש מאוחרת
אחרי חמש-עשרה שנים שלא פרסמה בעברית, רבקה קרן עושה קאמבק עם הרומן "הפקרות", מחלקת את חייה בין ארצות הברית לגיחות ספורות לארץ ואומרת: "היום זה מסחר, לא אמנות. צריך להיות יחצ"ן טוב ולא רק סופר"

הסופרת רבקה קרן ואני יושבים בלובי של מלון "דן" בתל-אביב ומתבוננים אל הנוף הנשקף מהחלון הגדול. "כאן בדיוק", היא אומרת ומצביעה על חוף הים עמוס המתרחצים, "מתרחשת הסצנה שמרגשת אותי יותר מכל בספר. מָארי יושבת ומעלעלת בפנקס הכתובות שלה, תרה נואשות אחר מישהו שאליו תוכל לפנות, אך אף שם אינו מספק לה את הגאולה המיוחלת".


קרן. הספינה הראשונה בנמל של "אגם" 

 

הספר שאליו מתייחסת קרן הוא "הפקרות" (הוצאת אגם), רומן ראשון אחרי חמש-עשרה שנים שלא פרסמה בעברית. קרן מתגוררת בפלורידה עם בעלה ומבצעת גיחות חטופות לישראל לבקר את בתה ולנסות לכונן מחדש את ביתה בארץ. כל עוד גופים בירוקרטים שונים מפעילים את דורסנותם, היא נעה בין מדינות ובין דפוסי חיים שונים, בדומה למארי, גיבורת ספרה החדש.

 

"הפקרות" מגולל את סיפור חייה הדרמטי של מארי, שנולדה וגדלה בוויבודינה (פרובינציה של סרביה), אשר שגרת יומה הנוחה נקטעת בגסות עקב המלחמה בבלקן. אביה העליז חוזר הביתה פצוע והלום ומטביע את יגונו בשתייה, עד שמוצא את מותו בקטטה. ארוסהּ, בנדק, שנשלח גם הוא להילחם, נהרג במהלך "רולטת רימונים", ובהמשך יתברר כי ניסה להציל צועני בשם דושן, שנשרף כולו מפיצוץ הרימון.

 

עולמה חרב עליה והיא מחליטה לקבל את הצעתה של אולגה, אמו של ארוסה המת, לעזוב את המרחב המדמם

ולנסוע לישראל, שם היא מטפלת בקשיש פעלתני ולבבי בשם אנטון ומכירה את דויד, גם הוא זר בארץ, והשניים מתאהבים. אך זהו אינו רומן רומנטי פשטני, כי אם סאגה סבוכה של שקרים, סודות ומניפולציות, הנחשפות בפני מארי אט-אט ולעתים מופיעות כמהלומות בלתי-פוסקות על ראשה.

 

היא מגלה כי זהותה וזהות משפחתה אינן כפי שחשבה וכי חייה תומרנו מאז הולדתה על-ידי האנשים שהכירה. "שלוש שאלות מרכזיות, החשובות לתפיסת הספר, מהדהדות לכל אורכו", מסבירה קרן, "האם היא יהודייה, האם היא מאומצת והאם התבצע גילוי עריות שלא במודע?"

 

בכל ספרייך את עוסקת בנושאים של זהות והגירה. מנין הצורך לכתוב דווקא על כך?

 

"מבחן המציאות שלנו כבני-אדם תלוי בזהות שלנו. התזוזה הבלתי-נגמרת שלנו, המתקיימת גם אצל מארי, היא סממן לזרות. הזרות, מטבעה, מעצימה את תחושת התלישות השכיחה כל-כך אצל מהגרים, וזו תחושה שאני בהחלט מזדהה איתה.

 

"מארי, במידה רבה כמו כולנו, חיה בעולם שבו אבדו הגבולות ומערכות התמיכה של הפרט מתפרקות. כל הקרובים אליה, בעבר ובהווה – המהווים את מערכת התמיכה שלה – מתגלים כמעין מצג שווא. עניין אותי לבחון מה קורה לאדם שהסביבה שמעניקה לו את רגעי האור נחשפת כתעתוע".

 

מארי היא גיבורה טרגית. את מרגישה כמוה, הביוגרפיה שלך נכנסה לספר?

 

"ברגע בו היסודות הביוגרפים של מארי מתחילים להתערער, נוכח נושא האימוץ כחוט מחליף (מופיע ונעלם) העובר בעלילה, כמשל לחוסר היכולת שלנו לאחוז בדברים ולהגדיר אותם. במובן זה, אני מרגישה כמוה, משום שקשה לי לאחוז באמת בדבר ולהגדיר אותו לעצמי או את עצמי ביחס אליו.

 

"מארי מאוד אמיצה ומצליחה להתגבר על החרדות ולתפקד, אבל השדים חוזרים שוב ושוב. אולם הספר אינו מבוסס על הביוגרפיה שלי. הוא נכתב על-פי סיפור חייה של זמרת בשם רוזֶ'ה מגדי (Magdi Rúzsa), נערה מעיירה קטנטונת שנהפכה לכוכבת ענקית בהונגריה. מה שהדהים אותי הוא הכוח להגיע משום מקום לפסגה, ומתוך הסיפור הפרטי שלה רקמתי את הבדיה".


הפקרות. רוזֶ'ה מגדי עם קצת יסודות אוטוביוגרפיים

 

אך הרעיון לרומן הגיע לקרן ממקום אחר לגמרי, בזמן שצפתה ברשת קורי-עכביש על חלון. "התבוננתי בחרק המסכן שנקלע לקורים ובעכביש שהשתהה מלטרוף אותו. החרק אפילו לא התאמץ להשתחרר, וחשבתי על כך שיש הפקרות בכל מקום; ממלחמות ועד משפחה. אנחנו נולדים לעולם מופקרים ונקלעים לרשתות קורים אדירות כל הזמן. לא באמת נעשים חכמים עם הגיל, אלא צוברים ניסיון חיים. אתה לא פותר את התעלומה הגדולה – החלקים של הפאזל נשארים חסרים עד המוות. זאת הפקרות".

 

"הפקרות" הוא ספרה החמישה-עשר של קרן, שעלתה לישראל עם הוריה ואחיה ב-1957 מהונגריה. כבר בילדותה ידעה שהיא רוצה להיות סופרת, ואת השפה העברית קלטה מהר – "היה לי רצון לא אנושי לעשות את הדבר הזה ולהגשים את החלום".

 

על העושר של השפה ההונגרית לא ויתרה, פרסמה מכתביה בעיתונות ההונגרית, ולימים אף השתתפה בעריכת המילון ההונגרי-עברי ועברי-הונגרי מאת אליעזר גרוס.

 

קרן כתבה גם לילדים ולבני-הנעורים וחוללה סערה כאשר התגלה שהיא זו שעומדת מאחורי דמותה של הילדה לילי הפרועה, שעלילותיה בפנימייה בירושלים התפרסמו מדי שבוע ונגעו לליבן של נערות רבות. כמו-כן, זכתה בפרסים רבים כגון פרס קרן היסוד לספרות, פרס זאב לספרות ילדים ונוער, פרס קוגל לספרות וציון לשבח מטעם ממשלת אוסטריה בתחום ספרות הילדים והנוער.

 

על אף פעילותה הספרותית הענפה, שמה אינו שגור בפי כל ונדמה כי המרחק מן הארץ טשטש במידה מסוימת את עקבותיה. "רחוק מן העין, רחוק מן הלב", היא מסבירה, "אבל אני רואה את עצמי כברת-מזל. כתבתי ופרסמתי את כל הספרים שרציתי. אני כל הזמן מחפשת תובנות חדשות וחוקרת לעומק כל נושא שמעניין אותי לכתוב עליו. אני כותבת ותמיד אמשיך לכתוב".

 

מלבד "הפקרות", מתוכננים עוד קובץ סיפורים, ספרי ילדים ותרגומים מהונגרית. סוג של קאמבק?

 

"מצד אחד אני נזהרת מהמונח, אבל יחד עם זאת אני בהחלט מקווה לחזור, ולא רק בתחום הספרות, אלא גם באופן ממשי לארץ. אבל כרגע זה קצת מורכב. לכן שמחתי כל-כך על המפגש עם ישראל מזרחי (מו"ל הוצאת "אגם". י.ש), שממש חיבק אותי".

 

הרומן של קרן נבחר להיות הפתיח של "הנמל", סדרה חדשה לסיפורת בהוצאה ואת עבודת העריכה היא קיימה לראשונה בחייה דרך האי-מייל. "עורך הסדרה, יחזקאל רחמים, הפך את זה לאפשרי. אני מדור אחר לגמרי, בו ההערות לכתב-היד היו נכתבות בעיפרון, והיינו יושבים שעות בבית-קפה ותוהים על טיבה של מילה זו או אחרת. לכן הנכונות וההשקעה של רחמים נגעו מאד ללבי".

 

במידה רבה לספר יש ניחוח אירופי, אפילו יותר מישראלי?

 

"לפעמים המשפטים מתנגנים לי בראש בהונגרית, ולמרות שהספרות ההונגרית אינה משתלבת במרחב האירופי, אני מניחה שמשהו בקצב בכל-זאת דומה. יעקב אשמן (סופר ועורך מיתולוגי. י.ש) לימד אותי לכתוב את מה שאני רוצה. אני זוכרת שהוא אמר לי: 'הגיבור יכול גם להתאבד, אבל תזכרי שהקורא צריך להיות משוכנע שלא היתה לו דרך אחרת'.

 

"ייתכן וזה קשור לסגנון, משום שזה האופן בו אני מתייחסת לטקסט. אני לוקחת ברצינות את מה שאני שמה על הנייר ומנסה להציג אותנטיות של הרגש. הגוף זה שום-דבר, הנפש זה הדבר האמיתי, ובספרות העברית נוטים לשים דגש על הגוף".

 

הרומן רצוף תהפוכות מסחררות שיכלו להפוך את העלילה למלודרמה שטחית, ובכל-זאת, הצלחת שלא ליפול למלכודת

 

"אני מאוד נזהרת בהליכה על הקו הדק בין קיטש לחיים האמיתיים. במודע הגבהתי מבחינה פילוסופית את הספר, ולכן, למשל, תיאור האונס של הגיבורה לא נכתב, אלא נמסר בין המילים. לאמתו של דבר, ההקצנה בספר לא חורגת מגבולות המציאות, המספקת לנו אינספור סיפורים שאם היינו קוראים אותם היינו מרגישים שאנו בכלל צופים בטלנובלה.

 

"אני רואה את ספריי בצורה גרפית לנגד עיני, כצרורות של נשק אוטומטי – קטעים קטנים של חומר נפץ, כי הרי בחיים כל הזמן יורים: טראומות, הפתעות, סודות. ייתכן והסיבה שהדרמה ברומאן לא נתפסת כקיטש היא שאני ניגשת לכתיבה מתוך עניין בגעגוע, באהבות הגדולות שנשחקות. הכל נגיש היום, מיידי. אף-אחד לא מחכה ימים רבים למכתב אהבה בדואר.

 

"בחרתי למקם את ההתרחשות בתקופה בה הגעגוע לאדם שנמצא בארץ אחרת לא יכול היה להיפתר בשיחה

באינטרנט. מתוך הגעגוע שלי לאותו געגוע נשגב כתבתי את הספר, ולכן לדרמה יש תוקף ומשמעות והתהפוכות אינן נראות מופרכות, משום שהן נטועות בעולם אחר, בו עוד היה מסתורין".

 

הגעגוע של קרן מתייחס גם לתקופה ספרותית אחרת. "היום זה מסחר, לא אמנות. צריך להיות יחצ"ן טוב ולא רק סופר. כיצד ייתכן שהיום לא ניתן להשיג טלפונים של עורכים? יש עומס ועודפות שיוצרים דווקא עוני, ובאקלים התרבותי של היום אין הקשבה לזולת, אין תמיכה".

 

בכל זאת, קרן מסתכלת על הספרות הצעירה והיא דווקא נשמעת אופטימית: "יצמח פה דור של סופרים חשובים. גם בזרם המרכזי יש סופרים מבריקים ואני מאמינה שאנשים מוכשרים מצליחים".

 

לפנייה לכתב/ת
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה קרן שמש מאוחרת
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ראיון
    קרן. חיה בין מזוודות, בינתיים
    צילום: שמואל קרן
    7 לילות
    ynet ספיישל