שתף קטע נבחר
זירת הקניות

מסע בעקבות העקבות

לא לפני שנים רבות, הילכו על אדמת הנגב והערבה ראמים ופראים, צבאים ויעלים בהמוניהם. הראשונים נכחדו והושבו לטבע על ידי האדם. האחרונים כמעט ונעלמו גם הם, וניצלו בזכות חוקים שעצרו מסורת של ציד המוני ובלתי מרוסן. היום כולם שם, אך האיום המרחף מעל ראשם טרם הוסר. אלון מאיר יצא למסע בעקבותיהם

ברחבי הנגב והערבה משוטטים כיום ארבעה מינים עיקריים של פרסתנים (יונקים שרגליהם מסתיימות בפרסות), שמהם ניתן להקיש על מצבו המורכב של הטבע בישראל.

 

הראשון הוא הפרא הפרסי שמונה יותר מ-100 פרטים. הוא הובא אל הנגב כתחליף לפרא הסורי, שנכחד מהעולם כבר בראשית המאה ה-20. 

 

השני הראם הלבן, אשר נכחד גם הוא מישראל בראשית המאה ה-20. פרטים אחדים ממנו נותרו במדבר ערב וסוריה, ומשם הם נאספו לגני חיות בעולם כדי להשיבם בהמשך לטבע. הודות לכך יש כיום כ-80 ראמים חופשיים בנגב ובערבה.

 

השלישי הוא היעל הנובי. גם הוא לא היה רחוק מלהיעלם מנופי המדבר הישראלי בדומה לקודמיו, אך חוק הגנת חיי הבר משנת 1955 הביא לאיסור הציד והתאוששות המין; כיום נאמדת אוכלוסיית היעלים בכיותר מאלף פרטים.

 

האחרון הוא צבי הנגב הנתון גם הוא בסכנת הכחדה. בספירה האחרונה נספרו כ-700 פרטים בלבד במישורי הנגב והערבה. חמור עוד יותר מצבו של קרובו, תת-מין של הצבי הארץ-ישראלי - צבי הערבה. אוכלוסייתו החיה במעין מובלעת באזור שמורת יטבתה מוערכת בכ-20 פרטים בלבד. תת-מין זה מהווה מין אנדמי לישראל ומשמעות הדבר היא כי היעלמותו מישראל תביא להכחדתו מהעולם.

 

ארבעת המינים הללו מסכמים, כך נדמה, את מצבו של הטבע הישראלי בשנת 2010: חבול ומובס אך עדיין מנסה לאסוף את רסיסי כבודו המרוסק בעזרת מי שהביאו למצב זה.

 

עפיפונים מאבן

בתקופת השלטון הטורקי עוד לא היו בארץ כלל חוקי ציד. ישראל אהרוני, מחוקריו הראשונים של הטבע בארץ ישראל, מתאר ציד מזעזע של 600 צבאים בנגב בראשית המאה ה-20 באמצעות מלכודות מוות הקרויות "עפיפונים". אלה נראו כמעין משולש ענקי הבנוי מחומות אבן שאורכן קילומטרים רבים. בשל השימוש באבן המקומית לבניית המלכודות הן השתלבו בנוף המדבר.

 

הבדווים הניסו בשאגות פרא את הצבאים פנימה אל פתח העפיפון, אשר בסיסו היה רחב מאוד אך לאחר מכן הלך ונסגר על הצבאים האומללים. בתיאורו מספר אהרוני שכאשר הצבאים היו מנסים לדלג מעל גדרות החומה החוצה אל החופש, הם  היו נכשלים ונופלים אל תוך שוחות אשר נחפרו בבסיס החומה, מרסקים את גפיהם ומתים בייסורים רבים.

 

צילום: אלון מאיר

 

 

בשלהי השלטון הטורקי פעל לורנס איש ערב במרחבי הנגב במטרה להביא את הבדווים לידי שיתוף פעולה עם האימפריה הבריטית אשר המתינה במצרים בסבלנות לשעת כושר לכבוש את הארץ. את אמונם של הבדווים רכש לורנס באמצעות הנשק החם. אז החלו להיעלם היען הארץ-ישראלי, הפראים והראמים, ואילו היעלים והצבאים נותרו על סף הכחדה.

 


 

 

החוק הראשון להגנת החיות נחקק על ידי ממשלת המנדט הבריטי ב-1924. היו בו עיוותים, והוא לא נשמר בעיקר עם התפתחות מסורת הציד בקרב האוכלוסייה הערבית - שכאמור אחראי לה לורנס איש ערב.

 

חוק הגנת חיי הבר של מדינת ישראל משנת 1955 הציל חלק מאוכלוסיות בעלי החיים. אך למרות החוק, נאלצו הצבאים הנותרים ברחבי הנגב להתמודד עם ציד פרוע שבחלקו התבצע גם על ידי חייל צה"ל. כיום נראה כי אוכלוסיית הצבאים דווקא מתאוששת. בספירה שערכה רשות הטבע והגנים נמצאו בין 700 ל-800 צבאי נגב. על כך גם ניתן ללמוד מגידול אקראי בתצפיות בהם. 

 


צבי נגב (צילום: אלון מאיר)

 

באחד מסיוריי הרכובים בנחל ורדית במכתש רמון נקרה בסמוך לנתיב נסיעתי צבי נגב אשר נראה כמו נמלט מפני הרכב עצמו, אך אז עצר באחת כשמולו הגיח זכר אחר, ובמשך דקות ארוכות ערכו השניים מלחמת צבאים אל מול עיניי המשתאות. לאחר אין-ספור התנגחויות נסוג אחד מהם כשהוא משאיר מאחוריו עננת אבק שהתפוגגה לאטה. המנצח עמד במקומו, התיז שתן וסימן בגלליו את נחלתו. בעתיד יוכלו רק חברי הקבוצה לצרף את גלליהם לתחנה זו.

 


 

הראמים הראשונים שוחררו לטבע ב-1997 באזור חצבה ובדרום הנגב וכיום, כאמור, חיים כבר כ-80 פרטים חופשיים בטבע, אך עדיין התצפית בהם נחשבת לנדירה. לפני כשנה וחצי נולד הראם הפרטי שלי. אני מקווה שלכשיגדל נוכל שנינו לטייל ולצפות בראמים אשר על שמם הוא קרוי, רצים במישורי הנגב בשכיחות שבה נראים יעלים מדלגים בקניוני מדבר יהודה.

 


ראמים בחי-בר ביטבתה (צילום: אלון מאיר)

 

רחוק היום שבו נוכל לסכם האם פרויקט ההשבה לטבע הצליח, אך בהחלט ניתן לדבר במושגים של שביעות רצון באשר להשבת היחמור הפרסי לגליל והשבת הראמים הלבנים והפראים לנגב.

 


 

לאחר שנבלם הציד הפרוע, התאוששה כאמור אוכלוסיית היעלים הנוביים. אך בשנים האחרונות היא שוב הידלדלה מאוד בהרי אילת כתוצאה מהיעדר גשמים. רמת המשקעים באזור אילת היא הנמוכה בארץ - כ-30-40 מ"מ בלבד, אך מילימטרים אחדים אלה הם המאפשרים את המשך מעגל החיים באזור. ומשגם מעט מים אין, התוצאות הרות אסון עבור אוכלוסיית היעלים.

 


מתייבשים. יעלים נוביים (צילום: אלון מאיר)

 

בשנת 2001 נאמד מספר היעלים בהרי אילת בכ-140 פרטים, וכיום על פי הספירה אחרונה צנח מספרם לכדי 30 פרטים בלבד. ד"ר בני שלמון, אקולוג המחוז, סבור כי האומדנים לרוב אינם מדויקים ומספר הפרטים בשטח עשוי להיות גבוה אף פי שלושה מהנמדד, אך האומדן האחרון מלמד בהחלט על מגמת ירידה חדה במספר היעלים בשטח.

 

גם אוכלוסיית היעלים הפזורה במדבר יהודה נמצאת בסימן ירידה, וגם שם הסיבה היא הידלדלות הצומח בשל היעדר גשמים. לבעיה זו תורמים גם רכבי השטח. אלה דורסים את הקרקע בגלגליהם ויוצרים מעין נתיבים חלופיים (קוליסים), ובכך מסיטים את מעט המים מנתיבם ומייבשים את עצי השיטה ושאר הצומח.

 


יעלים משחקים (צילום: אלון מאיר)

 

בעבר נעשו ניסיונות להשקות את עצי השיטה באמצעות מכליות מים גדולות אשר עברו בשטח והציפו את בית השורשים של עצי השיטה, אך פתרון זה נמצא כמעט בלתי ישים כשמדובר בשטחים כל כך גדולים. בנוסף לכל אלה, פרטים רבים ניצודים בידי ציידים פלסטינים המגיעים מהר חברון.

 

בסביבות שמורת עין גדי וערוגות מוערכת אוכלוסיית היעלים בכ-200 פרטים. זוהי האוכלוסייה היציבה ביותר, שם לרוב היעלים אינם חוששים מהאדם ופעמים אף ניתן לראות אותם משוטטים ממש בין המטיילים. יש ביניהם הזונחים את תפריטם הטבעי ומאמצים את שאריות המזון של המטיילים כמזונם העיקרי, ובכלל זה שקיות וניירות, וכתוצאה מכך חלקם מתים בשל סתימות מעיים.

 


שקיות וניירות - תפריט מסוכן ליעלים (צילום: אלון מאיר)

 

באחד הטיולים השנתיים בהרי אילת, בסמוך לעין נטפים, ישבתי עם קבוצת תלמידים כשמבין ההרים הגיחה יעלה והחלה לרדת לעברנו. משקרבה אלינו, עצרה, ואז אספה נייר שעטף סנדוויץ' של מטייל לא אחראי, והחלה לכרסם בו בהנאה. היה שווה לראות כיצד פניהם של התלמידים התכרכמו במבוכה, ומיד כל אחד אסף את שאריות ארוחתו בלי שיהיה צריך להעיר להם. 20 אחוז מהזוהמה במסלולי הטיולים קשורה במטיילי משרד החינוך.

 


 

בשנת 1982 שוחררו לטבע הפראים הראשונים באזור מכתש רמון ודרומה משם באזור שמורת הנחלים הגדולים, ומאז מספרם עולה בהתמדה. 

 

בחורף כמעט לא ניתן לצפות בפראים, אך בחודשי הקיץ נאלצים הפראים להישאר בקרבת מעיינות ולכן הסיכוי לצפות בהם גבוה יותר. עם זאת, גם בקיץ הפראים מסוגלים לשרוד ללא מים כ-36 שעות, ולכן מעטים הסיכויים להיתקל בהם במהלך היום. אלה פעילים בשעות הערב ובלילה.

 


בסוף ראיתי פראים, אבל הצמד הזה צולם דווקא בחי-בר יטבתה (צילום: אלון מאיר)

  

במשך שלושה ימים חיפשתי את הפראים במכתש רמון בדרך המובילה מבקעת ארדון לבקעת מחמל. בדרך כלל נדיר לפגוש את הפראים במהלך היום, אך גלליהם ועקבות פרסותיהם הטבועים בחול נראים היטב בכל פינה.

 

מעל ראשי חגו כל העת עורבים חומי-עורף, ומכיוון שאנחנו בסוף הקיץ הפליאו החצבים בפריחתם ובדיונת מחמל נראו חיפושיות שחורות כמו מרחפות על החול הרך בין חבצלות נגב לבנות. חרדוני מדבר נבלעו בין סלעי הגיר, ומבין ההרים הגיחה לעת ערב דמותו השחורה של יעל זכר.

 

הטיול היה מלא חיים, אבל רק ביום האחרון, ממש כמו בסרט הוליוודי, הואילו בטובם שלושה פראים לצאת מתוך מחבואם עם שמש בוקר מבהיקה – נקבה, עיר ומאחור זכר מגונן. משהבחינו בי נמלטו בדהרה ונראו בהחלט כלמודי מדבר. עכשיו יכולתי גם אני לסמן וי ביומני הווירטואלי, ולומר כי ראיתי פראים חופשיים ולא רק את גלליהם.

 

 

 

תודה לד"ר בני שלמון, אקולוג מחוז אילת ברשות הטבע והגנים, על השלמת המידע
לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
חזר למקומו. פרא
צילום: אלון מאיר
מכתש רמון
צילום: דורון ניסים
השבה לטבע של צבי נגב
צילום: מיכל ארז, גן החיות התנ"כי
יעלים במדבר
צילום: עמיר וינשטיין
שטפון במדבר יהודה
צילום: רויטרס
מומלצים