"אני בת 39, זה הצ'אנס האחרון להביא ילד"
אחרי 12 שנה יחד, נכנסתי להריון. אז נכון, הוא היה כן איתי מההתחלה, ואולי הייתי צריכה להבין שזה לא הגבר בשבילי או בשביל אף אחת שרוצה ילד, אבל אז לא הבנתי את זה. סיפור
הוא, אף פעם לא רצה ילדים. הוא דאג להודיע לי על כך עוד בפגישה הראשונה שלנו, ולעיתים אני חושבת שהוא בחר להגיד לי את זה בשלב מוקדם כל כך, כדי שתמיד יוכל להגיד: "ידעת את זה כבר מההתחלה" או "אף פעם לא הסתרתי את זה ממך".
אז נכון, הוא היה כן איתי מההתחלה, ואולי הייתי צריכה להבין שזה לא הגבר בשבילי או בשביל אף אחת ששאיפת חייה זה ילדים, אבל אז לא הבנתי את זה, ובגילי הוא האפשרות האחרונה שלי.
אני זוכרת את הבוקר שסיפרתי לו, זה קרה בדיוק אחרי הרגע המאושר בחיי. הרגע בו המקלון הפך ורוד, אותו רגע קוסמי, שכנראה שלא אשוב להרגיש עוד לעולם.
"אני בהריון", יצאתי מהשירותים מחויכת מכף רגל ועד ראש, כשבידי המקלון הורוד, שעד לפני 60 שניות השתנתי עליו.
"את יודעת שאני לא אוהב בדיחות שחורות על הבוקר", ענה לי גבי, עוד מהמיטה, תוך כדי התמתחות שנשמעה משחררת במיוחד. "אני אשמח לכוס קפה", הוא התעלם מההצהרה שלי, שכנראה באותם רגעים באמת נשמעה לו כמו בדיחה גרועה.
"גבי, אני בהריון", חזרתי על דבריי וקולי היה גבוה מהרגיל, כך שיצא לי מעין ציוץ.
"איך בהריון?" שאל, חצי חרד, חצי מזלזל. "את לוקחת גלולות כבר איזה 12 שנה, בטח כל ההורמונים האלו כבר מזמן הרגו לך את הביציות". הוא צחק צחוק קר, וברור היה לי שהבדיחה הזאת לא נועדה להצחיק.
"מה זה משנה איך?", התעצבנתי. "אני בהריון ודי", נופפתי לעברו את המקלון הוורוד והרגשתי גוש התקוע לי עמוק בגרון, המסמל את בוא הדמעות.
"אז תעשי הפלה", אמר גבי בהפגנתיות, קם מהמיטה והלך לבד להכין לעצמו את הקפה המיוחל.
"סליחה?", עקבתי אחריו למטבח. "באיזה קלות אתה אומר את זה, 'הפלה', כאילו מדובר בלקחת את הרכב למוסך". הפעם הדמעות כבר החלו נוזלות על פני. "אתה יודע שזה החלום שלי...".
"12 שנה אנחנו שוכבים ופתאום? ככה? עכשיו?"
"ואת יודעת שזה הסיוט שלי", הוא קטע אותי באמצע משפט שאני לא בטוחה שהיה לו המשך. "ואני בכלל לא מבין איך נכנסת להריון. 12 שנה אנחנו שוכבים ופתאום? ככה? עכשיו?", הוא כבר ממש צעק. "את לוקחת גלולות, נכון?", הוא הפסיק לצעוק ועבר לטון רגוע יותר, חשדני, מעורער.
שתקתי.
"הדס, תגידי לי שאת לוקחת גלולות!", הוא חזר לצעוק.
"לקחתי", עניתי בשקט. "12 שנה", הוספתי ולא הייתי בטוחה שהוא שמע, לא הייתי בטוחה שאמרתי את זה בכלל.
"לקחתי?", הוא התחיל להשתולל. "מה זה אומר לקחתי?!", הוא העיף את כוס הקפה מהשיש וזו התנפצה לאלפי חלקיקים קטנטנים.
"זה אומר שהפסקתי", צעקתי גם אני. "אני רוצה ילד! תמיד רציתי. ואני... אני לא יכולה לחכות יותר". התחלתי להרים את שברי הזכוכית מהרצפה. קודם את השברים הגדולים, אחר כך מנקה את שלולית הקפה, ולבסוף גורפת את השברירים שנותרו מנצנצים מכל עבר.
"אני כבר בת 39", אמרתי בטון הכי בוגר ורציני שיכולתי לגייס, מנסה להסדיר את נשימתי. "ומתי יהיה לי ילד? מתי אגשים את החלום שלי?", חזרתי לבכות.
"אף פעם לא הסתרתי ממך שאני לא רוצה ילדים", הוא חזר על המנטרה הקבועה, כאילו היתה כישוף שיעלים את התינוק מרחמי ומיד לאחר מכן יעלים גם אותי.
"די להגיד את זה!", צעקתי. "זאת ההזדמנות האחרונה שלי להביא ילד לעולם! אתה ההזדמנות האחרונה שלי".
"אני לא מוכן לגדל את הילד הזה"
"הדס, אני מבקש ממך שמחר בבוקר תגשי לרופא לעשות הפלה", אמר בטון קר ומתנשא. "אני לא מוכן לגדל את הילד הזה", הוא ריסק את לבי כמו את הכוס, ששבריה כבר נחו בפח.
"אבל אני כן הולכת לגדל אותו!", אמרתי בהחלטיות בלתי אופיינית. "איתך או בלעדיך", הוספתי וחרצתי את גורל פרי בטני.
"זה נקרא גניבת זרע, את יודעת?", שאל כאילו הייתי תחת חקירה.
"זה נקרא אנוכיות", אמרתי ולא הייתי בטוחה אם אני מדברת אליו או לעצמי.
גבי, שכבר הספיק בינתיים להתלבש, התחיל לארוז את הדברים שלו. בגדים, נעליים, מכונת הגילוח וכל מה ששתי ידיים ומזוודה בינונית יכולות להכיל.
אני, התיישבתי על המיטה. מתייפחת, מדממת בתוכי, מתחננת שיבין, שיקבל אותי ואת העובר שבי.
"אני לא מתכוון לגדל את הילד הזה", אמר בשנית, הרים את המזוודה ועצר להביט בי, מחכה שאביט בו חזרה.
אני ישבתי שם שותקת. משותקת. אומרת לעצמי להביט בו, אבל ראשי מורכן מסרב לפקודה ודמעותיי זולגות. "אל תלך", אמר קול בראשי והרגשתי עצמי נאבקת בו להישמע. "אל תלך", הצלחתי להוציא מפי הגה חלש שנבלע בקול הדלת הנטרקת.
