להושיב את ערביי ישראל לשולחן המו"מ

לפני עשור פרץ כאן מרד שנשכח מהעין אבל לא מהלב. היום, המערכה אינה מנוהלת באמצעות התקוממות וסגירת כבישים, אלא במאבק תודעתי. השיטה השתנתה, אך הכוונה נותרה.

ארגוני הדה-לגיטימציה אינם מנופפים רק בנושאים פלסטיניים כמו "כיבוש", "הגבולות" או "הפליטים" - המאבק התעמולתי פונה כיום למיינסטרים האמריקני-אירופי, הדוגל בשיוויון. מי ששם את תקוותו על כך ש"סיום הכיבוש" יביא לסיום הסכסוך ול"קץ התביעות" - מוזמן לעיין במסמכי החזון של ערביי ישראל ובאתרי האינטרנט (באנגלית) של ארגונים דורשי "זכויות" כמו עדאלה ומוסווא. הקרב הבא יהיה על דמותה הפנימית של ישראל - הצגתה כמדינת אפרטהייד שוללת זכויות מיעוט.

יש בעיה מתמטית בטיעוניהם של "הדמוגרפים החדשים": הם מתרכזים ב"מספר הילדים לאשה" (שאכן נמצא בירידה) אך מתעלמים לחלוטין מפרמטר חשוב: גיל הנישואין. המוסלמיות מתחתנות בגיל הצעיר בשבע-שמונה שנים מהיהודיות. התוצאה היא שהקצב שבו מתווסף דור חדש לערביי ישראל מהיר ביותר, וניתן לראות זאת בבירור בגידול החד של מספר הילדים ומשקלם היחסי באוכלוסיה הערבית: למעלה מ50% מתחת לגיל 18.

באופן פרדוקסלי, שיפור המצב הבטחוני מגדיל את הסכנה הדמוגרפית: בשנות ה-90 זכו עשרות אלפי פלסטינים לממש את זכות השיבה בעזרת "איחוד משפחות". הכנסת נזכרה מאוחר לסגור דלת זו - אולם נאחזה בטיעון בטחוני שבג"ץ עלול לבטלו לגבי רוב המבקשים. פלסטינים וילדיהם שזכו כבר לתעודת זהות כחולה - מספרם מתקרב כיום ל200 אלף - יתרמו לחוסר האיזון הדמוגרפי. מאמיני דת הדו-קיום נוטים גם להתעלם ממשקלם הדמוגרפי של עשרות אלפי מסתננים (מוסלמים כמובן) מאריתריאה וסודן.

בכל חיזוי עתידי יש לקחת בחשבון את הסיכונים - כולל תרחישי קיצון. האם נבון יהיה להתעלם מהאפשרות שערביי ישראל יהוו מיעוט משמעותי התובע את זכויותיו הלאומיות והתרבותיות?

הסכם יהיה רק צעד בדרך למאבק הבא

לקראת הסכם שלום, עלתה הדרישה להכרה פלסטינית בישראל כ"מדינת העם היהודי" - וזאת כאמצעי למניעת "שיבת הפליטים". אולם אין די בכך - ערביי ישראל קובלים, ובצדק, כי המהלך ישפיע גם עליהם. כל נסיון להגיע לסיום הסכסוך ללא מיצוי של שאיפותיהם הלאומיות יגרום לכך שהסכם יהיה רק צעד בדרך למאבק הבא.

קניית האדמות המסיבית ביישובי הצפון (המימון מגיע ממקורות עלומים בחו"ל - שעל פי שמועות מקורם במדינות הנפט) וכן דרישות הבדואים על חלקים גדולים מאדמת הנגב, מצביעות על אחד הההמשכים האפשרים: דרישה להכרה בריבונות של הפלסטינים אזרחי ישראל על שטחים נרחבים בתוך המדינה, שיצורפו בבוא היום למדינה פלסטינית.

לטענת ארגוני הזכויות, חוק השבות הוא חוק המפלה לרעה ערבים. כאן טמון הפתרון: כחלק מההכרה הישראלית בפלסטין כמדינת הלאום של העם הפלסטיני, יש לכלול דרישה ל"חוק שבות" פלסטיני שיאפשר הענקת אזרחות פלסטינית אוטומטית לכל ערבי החי כיום בישראל.

כמו שיהודי אמריקני שרוצה לממש את שאיפותיו הדתיות-תרבותיות כיהודי אינו עושה זאת בארה"ב אלא עולה לישראל - כך יש לדרוש כי ערביי ישראל שירצו בזכויות לאומיות-דתיות כפלסטינים יעשו זאת על ידי מימוש האזרחות שלהם בפלסטין.

בצורה זו תימנע כל דרישה לשנות את אופיה העברי-יהודי של ישראל או פגיעה נוספת בגבולותיה.

כדי שיהיה תוקף לדרישה הזו, לא ייתכן להשאיר רק אצל אבו מאזן את ההחלטה בדבר הכרה בישראל כמדינת העם היהודי. כדי להימנע מטענות עתידיות שלא זכו לייצוג, יש לצרף את ערביי ישראל לשולחן המו"מ.

אחמד טיבי, ראאד סלאח, חנין זועבי, טאלב א-סאנע ואפו אגרבייה הם המייצגים האותנטיים של הפלסטינים, שבאופן מקרי בלבד זכו לאזרחות ישראלית. כשהנושא על הפרק הוא "סיום הסכסוך" בין ישראל לעולם האיסלאמי-ערבי כולו, לא ייתכן להשאיר ציבור גדול זה (בעתיד כ 35% מאזרחי ישראל) ללא ייצוג בשולחן המו"מ.

בהפוך על הפוך, דווקא השר ליברמן, בהצעתו באו"ם לחילופי שטחים מאוכלסים, צועד בדרך המכירה בזהותם הלאומית של הפלסטינים בעלי תעודת הזהות הכחולה, ובזכותם לחיות תחת הדגל המאפיין אותם. אולי במקום לקרוא להתפטרותו, נקשיב לעקרונות השיוויון הגלומים בהצעתו?

אבי טרנגו, עיתונאי