אהבה מעט שונה, עד שתגיע האהבה הזוגית

את צריכה שמישהו יחזיק אותך, שלא תיפלי

את מופעי הרוק הטובים ביותר, הקרנות הסרטים המרתקות ביותר, פספסתי בגלל יחידוּת. זה לא שאני חוששת להיראות לבדי בהופעה של סגול עמוק, זה הכחול שיאפוף אותי, את כל כולי, ברגע שאצטרך להכיל את הסגול הזה בגוף אחד, גוף קטן לא נועד להכיל עוצמות כאלה, את צריכה שמישהו יחזיק אותך, שלא תיפלי. לבדי אני נופלת בקלות מכעיסה, אבל אינני יכולה לכעוס, העולם הזה מחבק אותי ביופיו, בשקיעות שלו, ברגעי התום, יש כאלה, כשמכבים את החדשות. כלום לא חדש תחת השמש. תעירו אותי כשיחזירו את גלעד.

לנון ניסח זאת בפשטות מדויקת: בגלל שהשמיים כחולים, זה גורם לי לבכות. תרגום שחוטא למקור, ואני בוכה, בגלל יופיו של העולם או בגלל כיעורו המזוויע. מזריקה מוזיקה כמו דם לוורידים, מזכירה לעצמי שהיצירות היפות ביותר נכתבו מכאב. אנשים ניגנו את כאבם, ואנחנו עכשיו מטפסים איתם למדרגות גן עדן. אני מזכירה לעצמי, שמבדידות וכאב צומחים דברים יפים, ענוגים, מטורפים. בלי הכאב הזה לא היה העולם יודע את השירים היפים ביותר, את המילים החובטות ביותר. לא היו לנו את דמעות בגן עדן של קלפטון, את רכבות של רובס, אלבומים שלמים של פינק פלויד, הסמית'ס וניק קייב, לאונרד כהן לא היה קורא לאהובתו לשוב אליו, בוב דילן לא היה שר על הוריקן וג'וני מנדל לא היה כותב שהתאבדות היא אפשרות נטולת כאב.

קצרה היריעה מלהכיל את כל אהבותיי כולן

אני חוטאת, אני חוטאת פה לגדולים ומופלאים, אני חוטאת למוזיקת הגראנג' של שנות ה-90 על אדי הסם בגופו של קורט קוביין, חוטאת לצווחות של ג'ניס ג'ופלין על טיפות האלכוהול שלא יבשו בדמה, אני חוטאת לפוליקר. הו, אני חוטאת, חטאים כואבים על בלדות רוק שנכתבו בדם, יזע ודמעות. אני חוטאת חטאים גדולים, קצרה היריעה מלהכיל את כל אהבותיי כולן. אבל אני אוהבת, אהבה עיוורת, חסרת תקנה, אהבה של להיות או לחדול, אהבת עולם.

דיאנה רוס שואלת אם אנחנו יודעים לאן אנחנו הולכים, אם אנחנו אוהבים את מה שהחיים מראים לנו? אני עונה בשלילה, לא, אינני יודעת לאן תיקח אותי הדרך, שביל האבנים הצהובות שבו אני ממשיכה לפסוע, אפופת פנטזיה, נושאת תיק חלומות קטנים, תקוות פשוטות, תקווה לקור מקפיא של חורף, חלום על חום גוף. אבל אני גם עונה בחיוב, כן אוהבת עד כאב, כאב כה עמוק, שביום כזה, עוד יום של קיץ עם שמיים תכולים, שמעורר בי תקווה חורפית, לא נותרה לי ברירה, אלא לפרוק את הכאב על כתב.

אז זה טור על אהבה, מעט אחרת. טור על אהבה לעולם, אהבה לפשטות, אהבה למוזיקה, אהבה למילה הכתובה ולמילים שנאמרות בלחישה. זה טור על אהבה שאדם חוֹוֶה לבדו, מתמלא בה, חובק אותה, מתרגש ממנה, הולך לאיבוד.

זה טור על הדברים שמחזירים אותנו הביתה, לתחושה של חום, זה טור על אהבה מעט שונה. עד שתגיע האהבה הזוגית, המופלאה המתמשכת, מוטב להמשיך לאהוב לבד. כלום אפשר לוותר על זה? יש בנו הרבה אהבה להעניק, המון אהבה לקבל, גם אם לחוד, זה משאב שאסור לקמץ בו. קמצנות שכזו אין בה פריון, אין בה המשכיות. היא תטביע אותנו ביגון שאולה.

זה טור תודה. תודה לתחנת רדיו אחת, שעושה לי את היום ואת הלילה ומחבקת אותי, גם ובעיקר כשאני לבד. תודה לתחנת רדיו אחת שמחדר אפלולי וקסום אי שם בתל אביב מזריקה לי דם לורידים, מחייה אותי, מצילה את נשמתי, כשאני במשרד עובדת על מסמך מייגע, כשאני בבית בוהה בבדידותי המתקלפת. דברים שלא עושות שלוש כוסות קפה עושה רצף מוזיקלי מופלא שעורכים אנשים שאוהבים, באמת אוהבים, מוזיקה, אנשים שכשהכאב אורב לי בפינות החשוכות ביותר של היום, בסמטאות האפלות של הלילה, באים ומזכירים לי, למה אני חיה בעצם. 88fm - אלמלא הייתם אתם, מי שאתם, מה שאתם עושים, לא הייתי אני, בחורה מאושרת. תודה רבה.