שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    כתב הסתה המתחזה למחקר
    עם פרסום דו"ח "המכון לאסטרטגיה ציונית" המאשים את האקדמיה ב"הטיה פוסט-ציונית", לא נותר אלא לבדוק את אמינות ה"ממצאים" - ולגלות שהיא שואפת לאפס

    לפני כחודשיים עורר רקטור אוניברסיטת תל-אביב סערה, כשביקש לקבל לעיונו את הסילבוסים של החוג לסוציולוגיה, בעקבות טיוטת דו"ח של "המכון לאסטרטגיה ציונית" שהאשים חלקים נכבדים באקדמיה ב"הטיה פוסט-ציונית חריפה". אתמול פרסם המכון את הדו"ח הסופי - והוא בהחלט מאשש את הביקורת שהוטחה נגדו.

     

    עם פרסום טיוטת הדו"ח, בו זכיתי לככב, היו שאמרו כי הטענות הגורפות והקיצוניות המובאות בו בכסות של "מחקר אקדמי" לא באמת יצליחו לשכנע רבים, וממילא, עצם הדיון ב"מדד הציוניות" אינו רלבנטי למחקר אקדמי. אלא שככל שנקפו הימים, ובעקבות ציטוטים רבים בעיתונות, נראה היה שיש רבים המתייחסים ל"ממצאים" ברצינות.

     

    לפיכך, מצאנו לנכן, צוות חוקרים מאוניברסיטת בן-גוריון, לערוך בדיקה שיטתית של המסמך - וזו העלתה כי הוא רק מתחזה למחקר. הוא אמנם נוגע בסוגייה אמיתית של עליית הזרם הביקורתי באקדמיה, אך עושה זאת בצורה מעוותת ומסלפת. כל מי שהתנסה בעריכת מחקר או בקריאת עבודות באוניברסיטה, ויטרח לקרוא את 122 עמודי הדו"ח, יבחין בקלות כי "החוקר", ד"ר חנן מוזס, סימן את המטרה ורק אחר כך "מצא" את שחיפש.

     

    אין בכוונתי לטעון שהאקדמיה חסינה מביקורת. להיפך. אך לנוכח הכשלים, אי אפשר להתייחס לדו"ח הזה כאל ביקורת, אלא כפמפלט מגמתי. הנה רק כמה דוגמאות בולטות.

     

    מה שנכלל ומה שנשכח

    ראשית, הדו"ח מסווג באופן גס ודיכוטומי בין מחקר "ציוני" ו"פוסט-ציוני". בקטגוריה השנייה נכללו בסל אחד כמעט כל המחקרים העוסקים באופן ביקורתי באי שוויון יחסי כוח בישראל - כגון קיפוח נשים, מזרחים ואתיופים, פערים חברתיים, מיליטריזם ואפליית הפלסטינים. בכך הדו"ח מעיד על בורות בהבנת הזרמים השונים בחקר הציונות והחברה הישראלית. סיווג זה נאכף על חוקרים רבים שאינם מקבלים הגדרה זו, ואפילו נכפה באופן נלעג על ספרות בינלאומית שכלל לא עוסקת בישראל.

     

    המניפולטיביות של מחברי הדו"ח הובילה, בין השאר, לכך שרק ארבעה סוציולוגים (שלושה מהם ותיקים ביותר) סווגו כ"ציונים", בעוד 14 סוציולוגים מדורות צעירים המפרסמים רבות, סווגו כ"פוסט-ציונים". אך את התמונה המלאה רואים רק כשבודקים מה לא נכלל בדו"ח, שהתעלם - ללא הסבר - מרוב המידע הרלבנטי, שהיה משנה לחלוטין את "מסקנותיו".

     

    כך למשל, מתברר כי 64% מהמקורות בסיליבוסים של אוניברסיטת בן-גוריון סווגו כ"גבוליים" וכלל לא נכללו כלל בספירה, ובתוכם מאמריהם של עשרות חוקרים הנלמדים בכל הקורסים. מצאנו גם ניפוח שיטתי של מספר המקורות הכביכול פוסט-ציוניים (מ-79 בפועל ל-91 בדו"ח), כדי להגביר את האפקט המבוקש. אמינותו של "מחקר" שכזה שואפת כמובן לאפס.

     

    הדו"ח בחר גם להתמקד ב"מדגמים" סלקטיביים, בניגוד לכל נורמה מדעית מקובלת. כך למשל, נבדק רק שליש (ולא במקרה) של הקורסים במחלקה לסוציולוגיה בבאר-שבע; רק שניים מתוך 76 (!) פרסומים של מרכז הנגב לפיתוח אזורי; ורק שבעה אירועים שערך מרכז הרצוג מתוך כ-40 אירועים שהתרחשו בתקופה הרלבנטית.

     

    בחלק המתמקד בפעילותי שלי, נסקרו עבודות של שבעה מתוך 34 תלמידי מחקר שהנחיתי - על מנת לבסס האשמה מגוחכת כאילו עסקתי בכפיית תיאוריית האתנוקרטיה על תלמידיי. מה עם יתר ה-27?

     

    ומה עם תוכן המחקרים?

    כשל מובנה נוסף בדו"ח הוא התעלמותו המכוונת מתוכן המחקר וההוראה ברוב המחלקות למדעי הרוח והחברה באוניברסיטאות. מדוע? כיוון שבדיקתן של מחלקות אלה - כלכלה, גיאוגרפיה, חינוך, מדיניות ציבורית, מדעי המדינה, מזרח תיכון, פילוסופיה או היסטוריה של עם ישראל - היתה מלמדת על מצב הפוך, בו דווקא שלטת באקדמיה פרדיגמה ממסדית-שמרנית, וזעקות השבר על "השתלטות" הרדיקלים על האוניברסיטאות היו מוצגות באור נלעג במלוא מופרכותן.

     

    זאת ועוד, בניגוד למחקרים המבקשים לבקר שדות ידע, הדו"ח כלל אינו מתעמת עם עבודות המחקר המגוונות בתחום. הוא פוטר עצמו בהערת שוליים שאין בכוונתו לבדוק את תוכן המחקרים, וכך קובע שעצם קיומם של מחקרים ביקורתיים הוא כבר סטייה מסוכנת. בכך מתעלם הדו"ח מהקשר בין המחקר לבין בעיותיה המעמיקות של החברה הישראלית. הוא מתעלם גם מהצלחתם של חוקרים ביקורתיים לזכות בהערכה מקצועית בארץ ובחו"ל, בזכות האיכות האקדמית של עבודותיהם.

     

    עבודות רבות שהוכתרו כ"פוסט-ציוניות" עוסקות בעיוותים כגון דיכוי, ריבוד ואפליה הנובעים מהדגשת היתר של הלאומיות. באופן פרדוקסלי, הדו"ח הלאומני הזה רק מספק עוד חומר למחקרים האלו - ומאשש, במקום לסתור, את המחקר הביקורתי אותו הוא מבקש לשלול!

     

    אך חשוב מכל: הדו"ח מתעלם מהשאלה העיקרית - האם המחקרים שהוא מבקר אמינים? האם הם משקפים את המציאות המתרקמת מסביבנו? לשאלה הזו כלל לא נדרשים הכותבים, שמבקשים להסיט את הדיון מבעיות העומק האלו, וכל תכליתם "להפליל" חוקרים שאינם שרים את מנגינת השלטון.

     

    לא ניכנע להפחדה

    כאילו לא די במגמתיות המעוותת, הדו"ח מסגיר את כוונותיו הפוליטיות באמירות מסיתות הפזורות לאורך הטקסט. דוגמה אחת: "המרצים ה'פוסט-ציונים'... גולשים להכחשתה והצדקתה של האנטישמיות החדשה... בתפיסות הכוללות הבנה והצדקה של פעולות טרור כנגד מדינת ישראל ואף כנגד קהילות יהודיות ברחבי העולם..." (עמ' 26).

     

    אמירות גורפות ומסיתות אלה הן הכפשה קולקטיבית ואישית נגד המרצים המוזכרים בדו"ח, ונגד הפעילות המחקרית כולה. הן מדגימות למי שעוד זקוק להוכחה, שמדובר במסמך ציני, המבקש לזרוע פחד והאשמות סרק.

     

    מיותר לציין שההפחדה לא תמנע מהחוקרים הביקורתיים להמשיך במחקר אמין, אמיץ וחושפני, כפי שראוי שייעשה באוניברסיטאות. לכל המגיבים שהתייחסו לדו"ח כמציג "עובדות אוביקטיביות", מומלץ לקרוא אותו שוב בעיניים פקוחות, כי אמינות וחשיבה ביקורתית הם לא רק בנפשה של האקדמיה, אלא של הדמוקרטיה כולה.

     

    פרופ' אורן יפתחאל, מרצה לגיאוגרפיה ותכנון עירוני באוניברסיטת בן-גוריון

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "כתב הסתה המתחזה למחקר"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    תשובה פוסט ציונית הולמת
    צילום: ירון ברנר
    נסקרו עבודות של שבעה מתוך 34 תלמידי מחקר
    צילום: ירון ברנר
    פרופ' אורן יפתחאל
    מומלצים