"נראה אותך עומדת יום אחד מול כיתה"
אחרי שפיתחה מיגרנה מכמויות הרעש של 35 תלמידים ולמדה להתכופף כשמתקרב אליה מטוס נייר, אריאנה מלמד יכולה לענות לטוקבקיסטים: רוב בתי הספר לא מספיק טובים
מורה מחליפה
הייתי אז בוגרת תיכון טריה ועתודאית ומשאת נפשי בחיים היתה ללמוד ספרות אנגלית באוניברסיטה ולעשות תעודת הוראה כדי לפתח תוכניות לימודים למקצוע שהיה (ועודנו) אחד השנואים ביותר על ילדי בית הספר היסודי. איש חינוך מופלא אחד שהיה גם קצת מורה רוחני שלי, הרב משה כהן שאולי המנוח, הכיר את החלום וגם את הלהט האידאולוגי הכללי שלי, וגייס אותי מיד ללמד בבית הספר שניהל. תנאי הקבלה היו פשוטים: תביאי את עצמך, אמר. עם חצאית מתחת לברך, סידור בנוסח ספרד וחבילה של גירים צבעוניים, כי לנו אין תקציב.
מורה-מחליפה היא הטרף הכי קל בשרשרת המזון של תלמידיה. כבר ביום הראשון פיתחתי מיגרנה מכמויות הרעש ש-35 ילדים מסוגלים לייצר כשמתחשק להם ולמדתי להתכופף כשהעיפו עלי מטוסי נייר, אחרי שהראשון פגע לי בול בעין, לשמחת הכיתה כולה. נדמה לי שאז גם הבנתי שאין ברירה. אם אני רוצה את תשומת הלב שלהם אני אנוסה לרתק אותם, לעניין אותם ואם אפשר גם להגניב אותם לגמרי – בלי שום אמצעי המחשה ועזרים ועוד לפני שהמציאו את המילה "מגניב". וכן, זה היה נורא קשה.
את רגעי השקט הראשונים בכיתה אני חייבת למקטרת, אקדח צעצוע, מגבעת של בוקרים וקופסת שימורים. עם האביזרים הללו הגעתי יום אחד לכיתה הכי רועשת - "כולם מופרעים", כהגדרתם הלא מחמיאה של המנוסים מבין המורים – והנחתי אותם על שולחני בתקווה שהסקרנות תתעורר. ואכן כך קרה כשהודעתי שאנחנו מכינים הצגה: פופאי המלח נגד קאובוי ממולח. שתי הדמויות האלה היו מוכרות לצופי הטלויזיה בשחור לבן מן העונג השבועי של הסרטים המצויירים וממשחקים שבהם היו קאובואים ואינדיאנים וצעקות "הנדז-אפ", מבלי לדעת שמדובר ב"ידיים למעלה" באנגלית.
עד היום אני זוכרת את העיניים הבורקות – הנה, סטייה בלתי צפויה משגרת הניירות המשוכפלים עם המילים המעצבנות בכתיב המוזר. שלושה שבועות מאומצים עבדנו על ההצגה, אבל בחדר המורים הדעות היו חלוקות: יפה מאד, אמרה אחת. הרוב תהו בשביל מה אני טורחת.
מלחמת יום הכיפורים נגמרה לפני שהצלחתי לרכוש את אמונם של כל תלמידי המזדמנים, אבל כבר היו ביניהם כאלה שרכנו בצייתנות אל המחברות שלהם והעתיקו מהלוח ואפילו שמחו להרכיב פאזלים של מילים שחיברתי וגזרתי וצבעתי בבית, והיו גם כאלה שביקשו לדבר איתי בהפסקות: ראיתי בכך הישג. אחד תהה אם יש לי בעל והציע לשדך ביני לבין אחיו, בחור ישיבה מעולה שלומד בירושלים. אחר סיפר לי שיש בכיתה שלו ילד שאוכל זכוכיות וכך לא התעלפתי כשהילד אכן העלה כיסא על השולחן בכיתה, הוציא את הנורה מבית המנורה ותחב אותה לפיו בציפיה לתגובתי המזועזעת.
"פעם הילדים היו אחרים"
זו היתה כמעט-שנה קשה, מאתגרת ורוויה ברגעים קטנים מאוד של עונג. למדתי המון ובעיקר - שלא אוכל להתמודד עם הבינוניות הממארת של המערכת. עד היום אני אוהבת ללמד אנגלית ועוזרת לילדים שחוששים להתקרב אל השפה. עד היום, לא ראיתי הרבה שינויים לטובה במערכת.
כשאני שומעת ש"הילדים של פעם היו אחרים", זה מצחיק אותי: הם תמיד היו ילדים, תמיד לא ממש אהבו ללמוד, תמיד דעתם היתה מוסחת מכל גירוי מזדמן ותמיד צריך היה להילחם על תשומת הלב שלהם. האם "המורים של פעם" היו אחרים? בהחלט, במובן מסוים: הם היו מסוגלים לפרנס את משפחותיהם ממשכורתם ומקצועם זכה להערכה חברתית מסויימת שהלכה ופחתה במשך השנים, במקביל לפיחות בהשקעה של המדינה הזאת בחינוך.
ההורים של פעם, צריך לומר, היו אחרים בתכלית: מידת המעורבות שלהם בנעשה בלימודים היתה מינימאלית. הם לא התקשרו למורה של הילד בעשר בערב כדי להתלונן על ציון במבחן, ולרוב הם גם לא הטיחו כיסא בפניה. אבל "פעם", בזמנים המיתולוגיים ההם, גם לא נהוג היה לרצוח בגלל סיגריה, לדקור בשל מקום חנייה ולקלל בקול רם בפריים טיים. האלימות הפיזית בבתי הספר איננה אלא שיקוף לנעשה מחוץ להם.
העיקר, בעיני, הוא במה שלא השתנה כלל: רוב בתי הספר של המערכת עדיין לא טובים די הצורך. חלק לא מבוטל מן המורים נמצאים שם כברירת מחדל, ולא בשל חזון אמיתי שמפעם בהם ומאפשר להם להתגבר על הבינוניות אליה הם נידונים להסתפח. רוב התלמידים עדיין לא ממש מאושרים כשהצלצול מבשר שהגיע הזמן להיכנס לכיתה וכולם עד אחד יהיו מוכנים, לפעמים, לשתף פעולה עם מורים מגניבים. ועכשיו, כל מה שנותר למערכת לעשות בדרך לעולם אידיאלי הוא להקטין את הכיתות, להעלות באורח דרמטי את שכר המורים ולהשקיע במגניבות. ולהשתדל מאוד שלא יהיו עוד מלחמות.
