לידיעת המבקרים בלוד

אהלן וסהלן, אורחי לוד המכובדים - ראש הממשלה, השר לבטחון-פנים וכל היתר.

זה מכבר התבשרנו, כי באופן מרשים ביותר, הצליחה משטרת ישראל להתקדם בחקירת מקרי הרצח בעיר, ועוד לפני כתיבת הדו"ח המשטרתי על פריצת הדרך ומעצר החשודים, שודרה הידיעה בכל ערוצי התקשורת.

לרגע היינו יכולים להאמין, אנחנו האזרחים התמימים, שהמשטרה וגורמי אכיפת החוק ומשרדי הממשלה למיניהם עובדים קשה ושוקדים יום ולילה כדי שהאזרח הפשוט יחוש "ביטחון", לא כמו ב"מערב הפרוע", כפי שכה היטיב להטעים ראש הממשלה בביקורו בעיר.

אבל האם באמת מישהו האמין לזה? אנחנו הרי למודי ניסיון, ויודעים שהמבצעים האחרונים לאיסוף נשק ואכיפת החוק, בין היתר באמצעות פלוגת מג"ב ויס"מ, לא יימשכו מעבר לכמה ימים - פחות או יותר עד שהארומה של הקפה הערבי הטוב שהוגש לאורחים תתאדה ותימוג באוויר.

אני בטוחה שבמשטרה יודעים, למשל, שנשים נרצחות לא רק בנשק חם, אלא גם בחדרי חדרים, בדקירות סכין - כמו למשל סוהיר בלאווי, שנרצחה בביתה מול ארבעת ילדיה לפני שלושה חודשים (שמעתם על זה? כמעט לא היה לזה אזכור בתקשורת). אז אולי מישהו יאסוף גם את כלי המטבח מהחברה הערבית? נו, זה לא יקרה - הרי נשים ערביות לא יכולות לחיות בלעדיהם, נכון?

מתי מישהו יתחיל להבין, שהאוכלוסייה הערבית בלוד, ובמדינה בכלל, יש בה אנשים שמבינים איך החברה מתנהלת, משופשפים היטב ויודעים לזהות יחסי ציבור שנעשים על גבם של אזרחים כואבים ואבלים על יקיריהם? בכל זאת, למדנו משהו ב-62 שנים במדינת ישראל.

18 אלף תושבים - אפס עובדות סוציאליות דוברות ערבית

אין לי מושג מה יגידו גורמי הרווחה לבתה של אמל חלילי, שנרצחה השבוע. אולי "הרבה אנשים חשובים הגיעו לעיר, חמודה". אתם יודעים מה? אני די בטוחה שאף אחד לא יגיד לה כלום, כי אין בעיר לוד אפילו עובדת סוציאלית דוברת ערבית אחת!

למעשה, בלוד אין אנשי מקצוע ערבים בשום תחום, שיכולים לענות על הצרכים של 18 אלף תושבים. אין מרכז קהילתי ערבי אחד, אין שום מסגרת לבני נוער, והילדים שומעים על פעילות תרבות ופנאי רק מפי הוריהם, שהיו בני נוער לפני 20 שנה, ועוד היה להם מתנ"ס - אחד משישה מרכזים קהילתיים בעיר, שנסגרו כולם.

הידעתם, אורחים מכובדים, שבעיר לוד לא היה תיכון ממלכתי ערבי אחד עד לפני שנה, אז כפה זאת ועד הורים זועם על משרד החינוך, והקים בית ספר ביוזמה קהילתית? הידעתם שרק לאחרונה, בלית ברירה, נכנע ראש הוועדה הקרואה ללחץ, וסיפק מבנה למאות התלמידים שלא היתה להם שום מסגרת, אחרי שתיכון רמלה הפסיק לקבל אותם?

אתם מתחילים להבין למה שיעור ההשכלה גבוהה בקרב הערבים בערים מעורבות עומד על 4-5% בלבד? או למה נערות ערביות מתחתנות בגילאי העשרה? או למה הנוער מוצא את דרכו לרחוב, ומשם לפשע?

האמת, אני שמחה שהכותרות השבוע שפכו מעט אור על הנעשה בלוד, ושמחה גם שניתנה לי ההזדמנות לדבר פנים אל פנים עם עשרות שוטרים במסגרת מיזם חדשני של יוזמות קרן אברהם, העוסק בדו-שיח בין החברה הערבית למשטרה. זו גם הזדמנות בשבילי לגלות שוב את עומק הפערים בידע ובהיכרות של השוטרים עם החברה הערבית.

לא פלא שהשירות שאנו מקבלות, כנשים ערביות, פגום, לא מתאים לצרכים שלנו, ובעיקר - נגוע בסטריאוטיפים. הנה, קחו לדוגמה את המקרה הנוכחי - עוד לא יבש הדם, וכבר ברור לכולם שאמל נרצחה על רקע "כבוד המשפחה". מישהו טרח לבדוק שהיא היתה גרושה, וקיבלה את זכויותיה כחוק? שהמשיכה לחיות עם משפחתה - שגם ערכה לה השבוע הלוויה מכובדת? מישהו יודע שאחותה היא עורכת דין? זו החברה הפרימיטיבית שאתם מדמיינים?

כמה נשים יהודיות נרצחות על ידי בעליהן לשעבר? מישהו מעלה אז על דעתו שהמניע הוא "כבוד המשפחה"? לא, אצל יהודים, מדובר תמיד ב"רקע רומנטי". או במלים פשוטות - נקמנות. בדיוק כמו במקרה הזה. מה לעשות, זה קורה בין בני אדם, יהודים או ערבים.

משחקיות ל"וונדליסטים" הקטנים מג'ואריש

כעובדת סוציאלית ערבייה, ניהלתי את המתנ"ס הערבי בלוד לפני עשור, הקמתי את מרכז הנערות הערביות ברמלה והקמתי יחד עם קבוצה של נשים טובות את עמותת נע"ם - נשים ערביות במרכז, לקידום מעמדן של נערות ונשים ברמלה, לוד ויפו. אנו מתחילות לראות ברכה בעמלנו. רק אתמול הופיעו למעלה מ-300 איש בסינמטק בתל אביב כדי לתמוך בעמותת "החצר הנשית" ביפו, צפו בתערוכת צילומים של הנערות וצפו בסרט "פרח המדבר" למען נערות ונשים.

אנחנו אומרות כן (נעם בערבית) לקידמה ולשיתוף הפעולה, כן למעורבות המשטרה ולאכיפת החוק היכן שצריך, וכן לשיתוף מנהיגי החברה הערבית ("מכובדי העדה" כמו שאתם אוהבים לכנות אותם) בסיוע לנערות ולנשים במצוקה.

אבל יש עוד הרבה מה לעשות. אנחנו רק בתחילת הדרך - וחייבים להאמין שהשינוי עוד יבוא. אט-אט, מתחילים ליישם מעט מהמלצות ועדת אור. מפגשי הנשים עם השוטרים הם יוזמה ברוכה, כמו גם "פורום המנהיגים" ברמלה, שמקיים דו-שיח עם המשטרה כדי להגביר את ההבנה בינה לאוכלוסיה.

אבל הגיע הזמן לעבור מרמת החיוכים וניגוב החומוס - אל הפרקטיקה. הנה רק דוגמה קטנה: במשטרה יודעים שמדי יום שישי, בשעת צהריים, נוהרים אלפי תושבים למסגדים. כל כך טוב הם יודעים, שכל יום שישי מסתיים במאות דו"חות חניה ומכוניות שנגררו. אז אי אפשר למצוא איזה סידור?

מדוע מה שטוב, למשל, לתל אביב כשיש הופעה בפארק - לא יכול לעבוד גם בלוד?

אל התהליך הזה צריכות להצטרף כלל רשויות המדינה. כדי להתמודד עם הפשע והמצוקה בלוד ובשאר הערים המעורבות, לא מספיק להגביר את ההבנה היומיומית עם המשטרה - יש לטפל בשורשי הבעיה: העוני, המצוקה והעדר התשתיות. במקום להאשים את ילדי ג'ואריש בוונדליזם, אפשר להתקין להם משחקיות, כמו בשכונות היהודיות. במקום לחקור את הרצח הבא של אשה ערבייה - ספקו לנשים האלה השכלה ועזרו להן להיחלץ ממעגל הדיכוי.

אכן יש בקרבנו (כמו גם אצלכם) אנשים אלימים, גברים ששולטים בחייהן של נשים ונערות. אבל יש גם גברים אחרים, שמעוניינים בשינוי, ויש נשים שמוכנות לעשות הכל כדי לתת לנערה אחת הזדמנות לחיות בכבוד ובביטחון. לאנשים אלו צריך לתת את מלוא העידוד והסיוע - ולהגיד להם אהלן וסהלן באמת.

סמאח סלאימה אגבאריה, עובדת סוציאלית ומנהלת עמותת נע"ם - נשים ערביות במרכז