שתף קטע נבחר

הכפתורים של השמלה מחזיקים חזק שלא תיפלי

וכעת בבת אחת את עירומה מולי. ממש עכשיו, השמלה מוטלת כסחבה אין חפץ בה על הרצפה כי אין כפתורים שיאספוה לכדי מחסה צעצוע, והנה כל חילותייך דרוכים וזקיפייך אומרי קודש

את באה אלי הערב. עם שמלה עד כדי מחצית הירך, רכוסה בכפתורים. המונים המונים של כפתורים, מצווארך ועד לתום מפשקך. ככה היא השמלה. ועוד יותר ממנה, את עצמך, רכוסה ופזורה, דרוכה ומופקרת לכל עבר.

 

עומדת מולי כמתריסה, כבוחנת בשקט של כביכול יודעת את תוכניתו של הצייד אל מול טרפו. המונים המונים של כפתורים, וכל אחד מהם נכון להיפתח, כי הוא מכיר את כניסתו אל הלולאה ולפיתתה אותו. כל אחד לעצמו, וקואליציה שלמה של יתרת האחרים מסכימה עמו. מקיר לקיר, מצוואר עד כוס, הוא רוטט וממתין. ובדרך עומדות שתי פטמותייך כזקיפי תרועה, כמחנה מעבר של מנוחת הלוחם, וכך ישקו אותי. ככה זה, מפה שלמה עם המון המון כפתורים, כאותה האחת של אי המטמון, או הגביע הקדוש, או כל דבר אחר שיהווה פסגה לנטות שם אוהליי.

 

ואני, אני לא יודע לעשות דברים כרגיל. באלוהים שניסיתי. תמיד ניסיתי לעשות כאחרים את שהם יודעים ונראה בעיניהם כה קל. מה הם יודעים שאני איני יודע? סיפור חיי, ככל הנראה. הם, האחרים כולם, לבטח יפרפו את כפתורייך אחד לאחד, יבלבלו בין העוצמה לכוח, יטווסו בנוצותיהם עם מילים מצוחצחות. מילים מילים. והן בדיוק כשם שאת לא מבחינה בין הטמיר לקבור, בין האמיתי לשגור, כי את כבר לא מרגישה מאומה, והכאב והרגיל שלך משאירים אותך צלולת מראית, כך שהדמעות לא יפריעו ממש. רק בזווית, רק מידי פעם. לא יתפסו אותך חיה, אין סיכוי. את תזדייני עד טיפתך האחרונה, זה לבטח, אך לעולם לא תסגירי את הרעד הזה כל אימת שאדם נוקש על דלתות חוה. נעול.

 

ואני, קיבינימט, לא מכיר את השגור, כי ניסיתי, כאמור, ונלחם כבר עשורים להבין אותו ולא מצליח. כישלון אמיתי בלהיות כמצופה ומשלם תמיד תמיד תמיד את מחירו של השנוי במחלוקת. וזה עדיף, כנראה על הישנו בתפזורת.

 

אז זהו. החלטתי. החלטתי שכל שאעשה עכשיו זה רק את שאני יודע. ממילא כל השאר לא יועיל לי ולא יעלה בידי. כי אני יודע מעט מעט, אבל את הזעום הזה - אני יודע את כל כולו ועד תום תומתו. זה מעט אולי. ואולי לא מדי, אולי.

  

וביד אחת, לעולם ימיני, ובאבחה אחת, לעולם כברק, ובכוונה אחת לגמרי, וכולה מלבי, לא רואה על סביבותיי, לא מחשיב מאומה למעט גופך הקורא ונפשך היוצאת, ומעביר את הסכין במהירות על מרכז שמלתך. מיומן לגמרי ולא נוגע בעורך, כמפריד את האויב מבן ערובתו, גופך. מקצוען. כי כשאני כבר אני, אז אני הוא לגמרי כולי. או אז כל הכפתורים מופתעים מופתעים, נכנעים נכנעים, ונופלים חללים חללים בנקישות של פלסטיק שעבר זמנו על רצפה שזמנה עוד יגיע. 

 

וכעת את עירומה מולי. ממש עכשיו, השמלה מוטלת כסחבה אין חפץ בה על הרצפה כי אין כפתורים שיאספוה לכדי מחסה צעצוע, והנה כל חילותייך דרוכים וזקיפייך אומרי קודש. מחכים לכוח הזה שיעביר אותך אל סף התחושה. להכאיב. לשבור את המנעול. ואת רוצה שאזיין אותך. תעשה שיכאב, תעשה שאהיה.

 

רוצה לתרגל את נשימותיי לאוויר המדוייק שם למעלה

ולא, אני מסרב. עוד לא, עדיין לא הגיעה שעתי לתקוע יתדותיי. רוצה לקדש את חתחתי המעלה עד אוהלי הפסגה. רוצה לתרגל את נשימותיי לאוויר המדוייק שם למעלה. וכשאת עירומה כך מולי וזקיפי כפתורי מחסייך מוטלים מובסים על הרצפה, אין לך ברירה אלא להקשיב. פשוט להקשיב, לכל הרוחות.

 

כאמן, מתחיל לך את המסע הקשה מכל עכשיו. מהכוח הנמוך לעוצמה הגבוהה. מגדל תילים של גובה, עד שפטמותייך ישירו ולוּ למגע הרומז ביותר. והדגדגן שלך ירימך אל מעבר השמיים לו אך קירבתי את פי אליו ולא מחצתיו, וכל נרתיקך וקימוריו ואלפי נאות המדבר שבו יצרחו את האין ואת דרש ה"תקדש". תם עידן הפשט, הנה הרמז ואולי אף הסוד כולו ופתחו של רוחב הפרד"ס העצום.

 

הו, הנה את גומרת. נשימותייך מחפשות אוויר

ואחרי, או שבאמצעיתו של המסע הזה, השמלה והכפתורים כבר לא קיימים. כבר בשורות הקודמות הם נגוזו, כי בסכין ובאבחה נעלמו כגרוטאות נשק שלאחר המלחמה המיותרת ההיא. הם נפלו חלל כבר קודם ואין בהם כל צורך יותר. בעיניי הפרטיות, את עירום גם במלבושייך, ובלית ברירותייך את יודעת וכבר לא בוחנת. את הלכת וכמעט הגעת.

 

הו, הנה את גומרת. נשימותייך מחפשות אוויר אוויר כדלק למעופך. אוויר פסגות שקוף לגמרי ובלי אפילו עשן קטן של כאב.

 

ואני רק רפרפתי. לא עשיתי יותר מכך. נשבע.

 

אחר כך, מן הפסגה שם, את קוראת לי. את פותחת סוגרייך ומסיטה כנף אוהלייך. ואני עף בתוכך. אעוף עד מרום ואקחך עמי גם. כי שם, למעלה, גם אם את ואני בפנים, זה לא אומר שאני ממש בתוך, וזה לבד מדי וככה בסוף נופלים.

 

אז הנה, הזין שלי נאחז בך כבעוגן והוא יתדות יתדות של פסגות פסגות. ואנו שנינו, ואין בלתנו, עפים.

 

אווזי בר לחלוטין. איים לא אבודים בכלל.

 

ככה זה כשמגיעים ממש.

 

כי כך הוא, כשהכאב כבר לא מכסה על שום חשש.

 

האימייל של יובל


 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
את פותחת סוגרייך ומסיטה כנף אוהלייך
צילום: ויז'ואל/פוטוס
יובל
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים