פיאט פונטו אבו - קל זה לא יהיה

יצרניות הרכב לא עושות לנו חיים קלים. מול האהבה הבלתי מתפשרת בישראל למנועי 1.6 ליטר ותיבת הילוכים אוטומטית סטנדרטית, מתעקשות חברות הרכב להציף אותנו לאחרונה במנועים קטני-נפח גם במכוניות משפחתיות, ולצרף להם תיבות רובוטיות, כחלק מהניסיון לשמור על פליטת מזהמים וצריכת דלק נמוכות ככל הניתן. במקרים מסויימים, מחליפה אפילו - שומו שמיים - תיבת הילוכים ידנית חלוטין את זו האוטומטית. אנחנו מתכוונים לתיבה הדורשת מצמד רגלי, כזה שדורש מהנהג עבודה של ממש - גם עם היד הבוררת, וגם עם הרגל המפרידה ומשלבת. 

כמו למשל במקרה של פיאט פונטו-אבו עם מנוע מולטי-אייר חדש בנפח 1.4 ליטר, עם תיבת הילוכים ידנית ומערכת עצור וסע. במילים אחרות, הכי חסכוני שאפשר, ובאותה הזדמנות גם די נקי. אבל מה עם השאר?

השנים הטיבו עמה

פיאט פונטו אבו משמשת כדוגמה טובה למראה נעים, מבלי להתאמץ יותר מדי בעזרת גימיקים חזותיים. תא הנוסעים מציג שילוב גוונים מרענן ומקורי ואיכות גבוהה יחסית, ומצליח להאפיל על לוח המחוונים הסטנדרטי. לאלה הזוכרים רק את "פיאט של פעם", מוזמנת הפתעה טובה. הפער מול יצרניות מכוניות משפחתיות אירופיות, כמעט ונסגר. אז נכון, אפשר (וצריך) להתלונן על תפר מעצבן על המושב שמונע ישיבה נוחה ואולי בקרת אקלים הדורשת הורדה מוגזמת של עיני הנהג, אבל מעבר לכך, אין תלונות. כולל על רמת האבזור היותר ממניחה את הדעת.

קשה להניח שבפיאט לא מודעים למשמעות שמעלה כיום השם איבו(לושן) בקרב חובבי הגה, המכירים היטב את גלגוליו השונים. אם בלנצ'יה דלתא הקודמת והסופר-ספורטיבית, או ברפליקת הראלי כפולת ההנעה של מיצובישי לנסר - שתי מכוניות ביצועים טהורות. כמובן שאף אחד לא יכול לייחס יומרה שכזו לפיאט פונטו, אשר מכוונת כמובן לאבולוציה כהגדרתה - התקדמות במעלה הסולם המוטורי ותו לא.

ואכן, יחידת ההנעה צנועת-הנפח משחררת 105 כ"ס, ואינה דוחפת את הנהג לסל"ד גבוה ושימוש אגרסיבי בתיבת ההילוכים.  מנוע המולטי-אייר המודרני מספק עוצמה מספקת בסל"ד נמוך, באופן לינארי ונעים, וללא כל צורך להתרחק עמוק לכיוון הקו האדום כדי להאיץ. וטוב שכך, שכן בסל"ד גבוה יחסית, המנוע הופך לרועש ופחות נעים בעליל. יחסי העברה ארוכים יחסית בתיבת שישה הילוכים, מבהירים שיש להוריד הילוך או אפילו שניים, כדי לעקוף במהירות ובאופן בטוח בעת הצורך.

בצד הירוק שמחנו לגלות מערכת עצור-וסע המדוממת את המנוע בעת עצירה ברמזור או פקק תנועה, ומניעה אותו מחדש עם תחילת נסיעה. מערכות מעין אלה, ההופכות נפוצות יותר ויותר, חוסכות לטענת יצרניות הרכב עד 10% מתצרוכת הדלק בנסיעה עירונית. המערכת בפיאט היא מהטובות בהן נתקלנו עד כה, עם חזרה חלקה לפעילות. רק בעת עמידה ממושכת ברמזור, אשר במהלכה מרוקנים צרכני חשמל את המצברים, ניעור המנוע באופן מורגש יותר.

המתלים הרכים יחסית של פונטו איבו הופכים את חווית הנסיעה לנוחה, כל עוד אנו נמצאים בגבולות עירוניים ברורים. אותם מתלים רכים, מתקשים לרסן את הפונטו בנהיגה מהירה ותובענית, או תחת בלימה אגרסיבית. גם מהמורות מהסוג הארצישראלי המוכר, מוציאות אותם משלוותם. ההגה הקליל מרגיש שם בנוח, אם כי מומלץ לוותר על כל שימוש ב-"City", מתג ההופך אותו לרך לחלוטין וחסר כל תחושה. רק אם ממש צריך, בתמרוני חניה בלבד. מהירויות גבוהות יותר, נהיגה אגרסיבית או כל שימוש לא נינוח במכונית, יהפכו את החוויה לפחות מרנינה. 

לא קלה דרכה

פיאט פונטו אבו היא דוגמה מצוינת לשינויים העוברים על תעשיית הרכב, בעיקר בגזרה האירופית. הממשלות לוחצות להיטיב עם מכוניות דלות-זיהום, האזרחים דורשים, היצרניות מספקות. וכך בדיוק נראית הפונטו - סופר-מיני עם אבזור מלא ומפנק, מנוע חסכוני ואוריינטציה עירונית. בעייתה הגדולה ביותר כמובן - תיבת הילוכים ידנית, שעדיין לא חדרה מספיק לתודעת הקהל בארץ, וספק אם תחדור בעתיד.

האפשרות היחידה להעמיד את הפיאט הזו בשורה אחת עם המתחרות החזקות בקטגוריה, חייבת הייתה להסתמך על תג-מחיר סופר-אטרקטיבי. אלא ש-110 אלף שקלים, לא יכולים לייצג זאת. דווקא גרסה אחרת, עם מנוע 1.4 ליטר מיושן (77 כ"ס), תיבה רובוטית ותג-מחיר נמוך בהתאם, עשויה להצליח יותר. כמובן, אם הקהל יהיה מוכן לרכוש פיאט עם תיבה רובוטית ומנוע עצל. במילים אחרות - קל זה לא יהיה.