למה להסתובב בבי"ס עם סלולרי?
מה יקרה אם לא תהיו מחוברים לילד שלכם במשך כמה שעות של לימודים, תוהה אריאנה מלמד ומציעה להפסיק לשלוח ילדים לבתי הספר עם טלפונים ניידים או לדרוש שיפקידו אותם במהלך היום אצל המורים. מה כבר יקרה להם?
אין כניסה לדובים ובובות
מתחילת כיתה א' מבהירים להם מוריהם כי כאן זה לא גן ולפיכך אין להגיע לבית הספר עם צעצועים. הם נורא נורא רוצים להראות את הדובי החדש, הדבר האלקטרוני המהבהב שהם עוד לא יודים מה לעשות איתו או הבובה המדברת לזולתם, כי הם רוצים להשוויץ קצת ברכושם וזו הדרך היחידה שלהם לעשות זאת באופן מרוכז, שכולם יראו וישמחו. מוריהם והוריהם מלמדים אותם להתאפק, ושבית הספר נועד לאפשר להם להיות פנויים ללמוד משהו, וגם ללמוד לא להרוג זה את זה. לשם כך הוא נועד, לא לשמש כזירה לתצוגת רכוש חדש, הפגנת סמלי סטטוס ועיסוק מיותר לגמרי בצעצועים. אז למה מרשים להם להביא סלולרי?
אני יכולה לראות בעיני רוחי כמה וכמה הורים קופצים כנשוכי נחש וטוענים בלהט שהנייד נועד לאפשר להם קשר בלתי אמצעי וזמין עם ילדיהם בכל עת. ובכן, לאלה צריך לומר שעקרון הרצף מחייב נוכחות פיזית של הורה, לא תקשורת אלקטרונית – וכי עוד מטרה סמויה של בית הספר היא, ללמד אותם (ואותנו) להיפרד אלה מאלה לכמה שעות, למען נוכל לחיות באופן מניח את הדעת בעולמותינו השונים.
כשצריך לדבר עם ילד ולהודיע הודעות, כשקורה אירוע המחייב תשומת לב הורית, יש בבית הספר מזכירות וטלפונים ועוללנו הרך יוכל לדווח לנו שכואב לו במרפק והוא צריך הביתה, שנשרה לו שן והוא לא יודע איפה להחביא אותה עד שפיית השיניים תגיע ושאושר-בן הציק לו נורא בהפסקה הראשונה אבל עכשיו הכל בסדר. אלה ואחרים היו עניינים שבגינם טלפנו ילדיי מבתי הספר שלהם. המזכירויות השונות כיבדו את רצונותיהם בקשר, חיזוקים ומסירת הודעות שנראו להם דחופות ביותר, והם ידעו שאני מתגעגעת אליהם בעודם בלימודים מבלי שאלחש להם את זה בסוד באוזן אחרי הצלצול ומבלי שאסמס להם רחשי אהבה.
וכן, היו גם הפעמים בהם הודיעו לי שבכורי פתח את הראש, שהקטנה מקיאה, שאבוא מיד. בכל המקרים הללו, הודעות שנמסרו בתיווכם של מבוגרים היו אינפורמטיביות ויעילות הרבה יותר משיחה עם ילד מבוהל שלא יודע להסביר בדיוק מה מצבו ובכל הפעמים הללו דיברתי איתם והודעתי להם שאגיע מיד ונדמה לי שהמסר הופנם באורח מניח את הדעת. עד כה לא מצאתי ולו עילה אחת להצמיד להם ניידים בבית הספר ונדמה לי שאין באמת עילה כזאת.
משחקים בגפם
אבל הם חוזרים הביתה לבדם ואנחנו צריכים לדעת מה קורה איתם, יזעקו ההורים המחוברים. ובכן, אם החשש הוא מפני עצם השיבה הביתה, אפשר תמיד להצמיד לילד תלמיד בוגר ממנו שילווה אותו הביתה וידווח כשהגיע ומכאן ואילך להפעיל את רשת הקשר למציאת השניצלים שאבדו במקרר, פתרון שאלות בחשבון ותזכורות להוריד את הכלב – עד שהמבוגרים ישובו הביתה.
ובינתיים, בבתי ספר רבים מדי, ילדים שיודעים כי אסור להביא צעצועים, מסתובבים עם הצעצוע הרב-תחומי האולטימטיבי שלהם. בהפסקות הם מחליפים שירים בבלוטות', גולשים בנחת לאתרים לא ראויים, משחקים בגפם במקום להתרועע עם עמיתיהם לכיתה או מהווים מוקד משיכה לכו-לם, באשר יש להם איזו אפליקציה חיננית חדשה שחבריהם טרם נידנדו להורים שלהם לרכוש או להתקין. את החשבון ישלמו ההורים הללו בסוף החודש: כמה מהם יידעו כי החשבון כולל גם את הבהייה הנדהמת ב"תמונות ערומות", כפי שדיווחה לי ילדה אחת מכיתה ד' על תחביבי הגלישה של חבריה? כמה מהם יתעצבנו על הילד ויצעקו על גובה החשבון, במקום להבין שפשוט אין כל צורך במכשיר הזה בזמן הלימודים?
בבית ספר אחד בדרום הארץ רגשו הרוחות השבוע. הורים היו יכולים לצקצק בלשונם ולומר הילדים של היום, אין להם גבולות: הבעיה במקרה הזה אינה הילדים כי אם ההורים שמסרו בידם מכשיר שמאפשר להם התנהגות שכזאת. הבעיה היא גם של בית הספר, שלא מנע מתלמידיו שימוש בסלולריים שלהם במהלך יום הלימודים. כל מה שצריך לעשות הוא לומר לא או לחייב את התלמידים להפקיד את הניידים בידי המורים שלהם עד לסוף יום הלימודים. אם הורים ומורים יידעו לשתף פעולה ולעשות זאת, כולם יראו פתאום עד כמה המכשיר באמת לא נחוץ לקטנים הללו, במיוחד כשמאוד מאוד דחוף להם להתעלל באמצעותו בחבר.
