שתף קטע נבחר

הסכם של שתיקה: הכורים לא ממהרים לדבר

העולם צמא לפרטים לגבי 17 הימים הראשונים שבהם חששו הכורים שסופם קרב. אולם כבר בבטן האדמה הם הבינו שסיפורם שווה מיליונים. אחרי 70 ימים בחשכה, מתי ייצא הסיפור לאור?

יומיים לאחר החילוץ שהדהים וריגש את העולם מתעוררות שאלות רבות שעדיין אין עליהן מענה. כיצד הצליחו הכורים לשמור על החברות והסולידריות, למרות שסבלו ממחסור חמור במזון בשבועיים הראשונים? איך התנהלו החיים בחושך ובחום הלוהט? על מה חשבו כשהבינו שהם עלולים למות אם לא יימצאו בזמן? ובעיקר - כיצד התנהלו החיים שם עמוק באדמה ב-17 הימים הראשונים, שעליהם ידוע מעט מאוד.

 

התשובות, כך מסתמן, לא ימהרו לבוא. העיתון הקנדי "גלוב אנד מייל" דווח שכלי תקשורת מוכנים לשלם 300 אלף אירו לכל כורה על עדותו הבלעדית. לפיכך ניתן להעריך שהכורים שזה עתה הגיחו מהאדמה לא ימהרו לספר על חוויותיהם אלא יעדיפו לשמור את פיסות המידע המסקנות למרבה במחיר. 

 

ואכן, נראה שעתידם הכלכלי של הכורים מובטח. היה להם שפע של זמן לשוחח, לתכנן ולגבש תוכנית למכירת סיפורם. באחד מסרטי הווידאו נצפו הכורים משחקים דומינו, מתעמלים, ומזמזמים את ההמנון הלאומי של צ'ילה. בד בבד הם השכילו לנצל את שהותם בבטן האדמה כדי להסכים בעל-פה על "הסכם של שתיקה". העולם כולו סקרן לדעת מה קרה שם ב-17 הימים הראשונים, והכורים יודעים שהסיפור הזה שווה הרבה כסף.

 

לידי ה"טלגרף" הבריטי הגיע מכתב ששלח אחד הכורים לאשתו, שבו כתב שכל ה-33 החליטו להקים חברה משותפת שתנהל בשמם את המשא ומתן,

וכבר יצרו קשר עם עורך דין כדי שיעביר לידיהם את המסמכים הדרושים לחתימה.

 

במהלך השבועות הארוכים ניהל אחד הכורים, ויקטור סמורה, יומן מסע שישמש כך נראה כבסיס לסרט ולספר, שהכנסותיהם יחולקו שווה בשווה בין הגיבורים של צ'ילה. זאת, בהנחה כמובן שהכורים לא ישברו את הסכם השתיקה, ויעמדו בלחץ שכבר החלו להפעיל עליהם כלי תקשורת שונים, ובעיקר רשתות הטלוויזיה הזרות וחברות הפקה בהוליווד.

 

עד הפירור האחרון

מעט מאוד ידוע על מה שארע שם ב-17 הימים הראשונים. ב-5 באוגוסט, בעת שהיו בעומק של 700 מטרים מתחת לפני האדמה וכרו נחושת, התרחשה 300 מטרים מעל לראשם התמוטטות סלעים שחסמה את פתחי היציאה. אז החל הסיוט. הכורים נותרו לכודים בכיס אוויר שאורכו 1,800 מטרים בחושך כמעט מוחלט, עם אוויר דליל ובחום לוהט של 35 מעלות.

 

כאשר ארעה ההתמוטטות נותרה להם אספקה של מזון ליומיים. הכורה הראשון שהתאושש מההלם הראשוני והבין כי הם לכודים לפרק זמן בלתי ידוע היה מנהל המשמרת לואיס אורסואה, שלקח פיקוד על המצב, חילק את הכורים לשלוש קבוצות והחליט לתקצב את המזון המועט שהיה ברשותם. אורסואה, כך סיפרו הכורים, קבע את סדר יומם ועודד את אלה שנפלו ברוחם. כיאה לקברניט של ספינה, הוא גם היה האחרון להיכנס אל תא החילוץ ולעלות אל פני השטח.

 

במשך 17 הימים הראשונים קיבל כל אחד מהם ארוחה אחת מדי 48 שעות, שכללה שתי כפיות של טונה, חצי כוס חלב וחצי ביסקוויט. ואז, בדיוק כשאזל הפרור האחרון, ארע הנס. סימן החיים הראשון מהכורים הגיע ב-22 באוגוסט, כאשר המחלצים שמעו דפיקות, שלפו את המקדחה שהגיעה לעומק המכרה, ומצאו פתק מחובר אליה בו נכתב: "אנחנו בסדר, במקום המחסה. ה-33".


הפתק שהדהים את צ'ילה ואת העולם (צילום: AP)

 

מאותו הרגע הועברו ללכודים ג'ל לחות, מרק ותרופות דרך צינורות פלסטיק צרים. מאוחר יותר הורו להם הרופאים לשמור על דיאטה מסודרת של 2,200 קלוריות ביום, שכוללת בשר ואורז. התוכנית התזונתית הורכבה בקפידה על מנת לשמור עליהם רזים מספיק כדי שיוכלו לעבור דרך פיר החילוץ שקוטרו 66 סנטימטר - רחב רק במעט מרוחב כתפיו של אדם ממוצע.

 

מומחים גם בנו למענם תוכנית אימון גופני שתמנע את ניוון שריריהם, שכן פעולת החילוץ עצמה הצריכה מהם מאמץ פיזי. הכורים אף התקינו במקום המחסה מנורות שחיקו תנאי אור וחושך, כדי למזער את ההלם שיחוו בחזרה

לפני הקרקע. במנהרה סמוכה הם הציבו שירותים כימיים, לצד תעלה שסיפקה להם מים לשתייה.

 

בפינה אחרת של החלל קבעו מרפאה. יוני באריוס, טכנאי במקצועו, שימש כרופא לעת מצוא של הכורים והיה אחראי על הענקת חיסונים כטטנוס. על הקרקע הוא התפרסם דווקא בזכות המשולש הרומנטי שנחשף בשל האסון, שכן בסופו של דבר המאהבת קיבלה את פניו, אשתו החליטה לוותר.

 

ובעת בה עמלו על פני הקרקע צוותים שמנו 350 איש, העבירו הכורים מתחת לפני הקרקע את הזמן בצפייה בסרטים, משחקי שש-בש ודמקה, התעמלות ושיחות בעוד, הדרמה צוברת תאוצה ומליוני צופי טלוויזיה עוקבים אחר המתרחש.

 

הכורים משנים תדמית

ואולם, הדרמה במכרה הנחושת בסן חוזה לא צפויה למוטט את תעשיית הנחושת של צ'ילה. אמנם המכרה עצמו, כך הודיע נשיא צ'ילה, לא ייפתח עוד לעולם, הכורים ששרדו נגד כל הסיכויים עוד יספרו את סיפורה של המדינה, שעל אף שאינה מתועשת כמו מדינה מפותחת, היא אחת המתועשות ביותר באמריקה הלטינית.

 

צ'ילה היא היצואנית הראשונה בעולם של נחושת, ורוב מכרות הנחושת נמצאות בחלקה הצפוני, שם היה ממוקם גם המכרה בסן חוזה. מיד לאחר שחולץ התייחס אחד הכורים לתנאי ההעסקה והבטיחות הירודים במכרות, והבטיח כי מעתה ישתנו כללי המשחק.

 

צילום: AP

 

למרות שסיפור הישרדותם של הכורים במשך 70 יום במעמקי האדמה חסר תקדים בעולם, מומחים אינם צופים כי משהו מהותי ישתנה. כפי שהיטיב להבהיר זאת, דיאגו הרננדס, העומד בראש חברת הנחושת הממשלתית של צ'ילה, קודלקו.

 

עוד בטרם שככה הסערה, נאלץ הרננדס להסכים כי "הממשלה צריכה לעשות יותר כדי לתמוך במכרות הקטנים והבינוניים בתחום הבטיחות בעבודה. נכון שלמכרות אלה תרומה חשובה לכלכלה המקומית, אך הם לא מפיקים כמות משמעותית של נחושת, לעומת המכרות הגדולים, שבהם נשמרים סטנדרטים של בטיחות מהטובים בעולם", אמר.

 

מאז ארעה התאונה בסן חוזה, הורה נשיא צ'ילה, סבסטיאן פיניירה, על סגירתן של עשרות מכרות קטנים ובינוניים במדבר אטקמה, שבצפון המדינה. טיפה בים של מאות מכרות הנחושת, המעסיקים אלפי כורים שאין להם ברירה אלא לסכן את חייהם בעבודה מפרכת תמורת שכר זעום.

 

בעת שהכל עקבו בדריכות אחר מבצע החילוץ, התראיינו כורים בסן חוזה לכלי התקשורת הזרים ואמרו כי ידעו היטב שתנאי הבטיחות במכרה גרועים, אך בצפון המדינה שוק העבודה מצומצם. "מי שרוצה לפרנס את משפחתו חייב לרדת למכרות, אין לנו ברירה", אמרו.

 

משהו בכל זאת צפוי אולי להשתנות - תדמיתם הירודה של הכורים הנמצאים בתחתית הסולם החברתי. ייתכן שלא רק כוכבם של ה-33 דרך, אלא גם כוכבם של כל הכורים בצ'ילה. מעתה, כשמישהו בעולם יחשוב על כורה נחושת תעלה בראשו מיד תמונתו של לואיס אורסואה, מנהיג הכורים, ששבה את ליבו של העם בצ'ילה, או אולי תמונתו של זוכה פרס האוסקר, חוויאר ברדם, שלפי דיווחים בארה"ב, עשוי לגלם את דמותו של הכורה האגדי בסרט על ה-33. 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: רויטרס
הקפטן של הכורים. אורסואה
צילום: רויטרס
כתב יומן. סמורה
צילום: רויטרס
המשפחות התרגשו
צילום: AFP
הרגעים הקשים במכרה
צילום: AP
צילום: רויטרס
יככב בסרט? חוויאר ברדם
צילום: רויטרס
מומלצים