שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הזכות לזהות
    אנחנו מדברים הרבה, ובצדק רב, על הסכנה לזכות לפרטיות, זוהי הסכנה שידעו עלינו ויתעסקו בנו יותר ממה שאנחנו רוצים, אבל סביבת המידע המודרנית יוצרת גם סכנה הפוכה – שלמרות רצוננו, לא יוכלו לזהות אותנו, ולדעת מי ומה אנחנו. במציאות הזו, הגיע הזמן להתחיל לדבר גם על זכות חדשה, כזו שתגן דווקא על הרצון ההפוך הזה

    מה משותף לילד שסוגר את הדלת לחדר שלו, לאדם שמבקש שלא יכתבו עליו בעיתון ולאישה שמבקשת להגביל את השימוש במידע שמצוי עליה במאגר מידע? כולם ינופפו בשלב כלשהו ב"זכות לפרטיות" שלהם וידרשו לכבד אותה. אבל המושג הזה, השגור כל-כך היום, היה פעם בגדר חידוש מהפכני.

     

    לפני כ-120 שנה, כך מספרת האגדה, כתבת רכילות בעיתון חשפה פרטים מתוך מסיבת אירוסין פרטית ועצבנה את וויליאם וורן ולואיס ברנדיס, שני משפטנים

    בולטים בבוסטון (וורן היה אבי הכלה, צריך לדעת עם מי להסתבך). בתגובה הם פרסמו בכתב העת היוקרתי של בית הספר למשפטים בהרווארד מאמר היסטורי בו הגדירו זכות חדשה, ה"זכות לפרטיות". את הצורך בה נעצו בשינויים חברתיים (עיתונות צהובה) וחידושים טכנולוגיים (מצלמה). מה שהתרחש ביחס לפרטיות בשלהי המאה התשע עשרה קורה כעת ביחס לזהות-המידע. חידושים טכנולוגים ושינויים בתפיסות החברתיות של הזהות, מעמידים אותה בסכנה ומחייבים גיבוש של מושג ערכי חדש שיגן עליה.

     

    הסכנה לזהות-המידע – העלמה, התחזות ושקר

    זהות-המידע היא מה שידוע לאחרים עלינו. בהקשר הזה, אנחנו מדברים הרבה, ובצדק רב, על הסכנה לפרטיות, זוהי הסכנה שידעו עלינו ויתעסקו בנו יותר ממה שאנחנו רוצים, אבל מהפיכת המידע יוצרת גם סכנה הפוכה – שלמרות רצוננו, לא יוכלו לזהות אותנו, ולדעת מי ומה אנחנו. במציאות הזו, הגיע הזמן להתחיל לדבר גם על זכות חדשה, כזו שתגן דווקא על הרצון ההפוך הזה. זכות כזו תגן עלינו מפני פגיעות שרירותיות בזהותנו.

     

    כך למשל, היא תגביל מנועי חיפוש מלהעלים אותנו באופן מלאכותי מתוצאות החיפוש (מה שמכונה "עונש מוות"); היא גם תגביל מחיקה שרירותית של חשבון המשתמש שלנו בקבוצה החברתית; היא גם תגן עלינו מפני מידע שקרי שמופץ עלינו בעיתון, באנציקלופדיה, בפורום או במאגר המידע; והיא גם תשמור עלינו מפני התחזויות וגניבת זהות; ועוד.

     

    ריבוי זהויות והסכנה להן

    אחד החידושים המרתקים שהביאה עמה הרשת היא האפשרות להתנהל תחת מספר זהויות שונות. אמנם, השימוש בפסבדונים (שם חלופי) תמיד היה נפוץ בין אמנים ואנשי רוח. פול מקרטני הוא הרי "הכבאי" ונורמה ג"ין בכלל היתה "מרילין מונרו" עוד הרבה לפני שהאינטרנט הומצא. אבל באינטרנט השימוש בפסבדונים הפך ליומיומי עבור רבים. הליך בחירת שם ובריאת זהות חדשה נעשה תוך שניות – רישום, בחירת שם וקביעת סיסמא.

     

    כך, בכזו קלות, אתה "נסיכת הלילה" בטוויטר, "ברונו" ב-eBay ו"אלעד אורג" בפורום הפנימי בקורס באוניברסיטה. לפעמים ריבוי זהויות כזה מנוצל לרעה, ואז יכול להתעורר הצורך לחשוף את הזהות "האמיתית" שמאחורי הזהות החלופית. אבל בדרך כלל הסיפור הוא אחר. אם שמי הרשמי הוא "אלעד אורג", אבל אני מבלה שתים עשרה שעות ביום באינטרקציות חברתיות, רומנטיות ומסחריות כ"נסיכת הלילה" ו"ברונו" – אז מי אני "באמת"? "אלעד", "נסיכת הלילה" או "ברונו"? האם אפשר בכלל לשפוט זאת במונחים של אמת ושקר? למעשה, מחקרים רבים מראים שזהויות חלופיות תורמות לפיתוח האישיות, מזמנות קשרים בין-אישיים וחברתיים, מקדמות את המסחר ואפילו מעשירות את השיח הציבורי.

     

    אלא שפרקטיקה חברתית זו יוצרת זהויות שקיומן נתון תחת סכנה גדולה. בניגוד לזהות נוקשה ואחידה אשר נישאת על גבי ערוצי מידע מגוונים, דווקא ביזורה של הזהות יוצר תלות גדולה בערוצים בודדים.

     

    כך קרה למשל, לפיטר לודלאו, שהשתתף בקהילת משחק הSims-, תחת הפסבדונים "אוריזנוס". תחת זהות זו הכיר חברים ומכרים, ורכש מוניטין בקרב הקהילה. אלא שכאשר התגלעה מחלוקת בין מפעילי המשחק לבין לודלאו/אוריזנוס הם מחקו את חשבונו. אילולא קמה מהומה תקשורתית, אוריזנוס היה פשוט מתאדה מן העולם. מחיקת חשבון איננה סתם הפסקת שירות. זה לא רק לגרש אותך מהקאונטרי-קלאב כי עברת על הכללים (זה יכול להיות לגיטימי). מחיקת החשבון מחריבה את התשתית האינפורמטיבית שנושאת את זהותך (השם, הסיסמא, ההיסטוריה האישית השמורה בחשבון וכדומה). זה שקול לכך שבגירוש מהקאונטרי-קלאב, תשאיר שם גם את הפנים והשם שלך, והזיכרון של כולם ממך יימחק. לא מזמן, במאה הקודמת, זו היתה רק פרסומת מבדחת למדי של דובל"ה גליקמן, היום זהו איום ממשי על זהויותינו.

     

    מה, אין כזו זכות?

    לא, אין. אולי זה מפתיע אבל נכון להיום עדיין לא מוכר מושג שכזה. פה ושם אפשר למצוא הגנה על זהות-המידע, אפילו הגנה משפטית, אבל זו אגבית, חלקית וחסרה. הנה כמה דוגמאות. האיסור המרכזי במשפט הישראלי על התחזות כאדם אחר מדגיש דווקא את האדם שהונה באמצעות ההתחזות ולא את זה שהתחזו לו. סתם התחזות לאדם, מתוך כוונה לפגוע בו, ולא בהכרח מתוך כוונה להונות אף אחד אחר, איננה אסורה - לא באופן מפורש, על כל פנים. כך גם ההסדרים בנוגע לניהול מאגרי מידע. הם מעוצבים מתוך תפיסה של הגנת הפרטיות, לא של הגנת הזהות. למשל, כאשר אוספים ממני מידע עלי חייבים ליידע אותי בכל מיני פרטים ביחס למאגר המידע שבו הפרטים נאגרים. אך אם מוחקים אותי מן המאגר, אין שום חובה מקבילה. דיני לשון הרע מגנים עליי מפני פרסום שקרים שליליים עלי. אבל סתם שקרים אינם אסורים, למרות שלרבים מאיתנו חשוב דווקא שיכירו אותנו כמי שאנחנו. רובנו לא מעוניינים בפרסום עובדות שקריות עלינו, גם כאשר הן לא-שליליות ואולי אפילו מחמיאות. הן פשוט לא אנחנו. ואלו רק דוגמאות ספורות.

     

    זכות יחסית

    בסופו של דבר, זכות כזו לזהות תהיה כמובן יחסית. ברור שרצוני שיידעו עליי לא מקנה לי זכות שיכתבו עליי בעיתון. דרישה כזו פוגעת מדי בחופש העיתונות של העורך וחופש הבחירה של הקוראים. הזכות מתנגשת גם בערכים חשובים אחרים. בחופש הביטוי (של מי שדיבר עליי שקר בתום לב), בחופש העיסוק (למשל, של מי שנותן שירותי סינון ובחר לסנן אותי), בזכות לפרטיות (של מי שנדרש להזדהות על מנת להבטיח שאיננו מתחזה) ועוד. אבל מתחים אלה אינם מבטלים את הצורך העקרוני להכיר בזכות ברמה העקרונית, אלא רק מצדיקים להגביל את היקפה של הזכות ולמצוא את נקודת האיזון בינה לבין ערכים מתנגשים. אין בזה כל חידוש, כך מעוצבת כל מערכת הערכים שלנו.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הזכות לזהות"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ביטוח רכב
    מומלצים