הקשב
אם להסתמך על ההתנהלות של רוב קודמיו בתפקיד, הנה מה שיעשה הרמטכ"ל הבא: ימנה מקורבים, ישכח שהוא כפוף לממשלה, יעזוב ברעש ויכתוב על זה ספר. לחלופין, יואב גלנט יכול פשוט להפנים מראש שני סוגים של כללים: עשה וממש אל תעשה
"אנחנו עוד נשב ביחד. נהרוג את כולם, אל תדאג". המילים האלה, דברים שלחש רב־אלוף גבי אשכנזי לאוזנו של רב־אלוף דן חלוץ בטקס הפרידה ממנו, עוררו שורה של ספקולציות לפני כמעט ארבע שנים. למי התכוון אשכנזי? מי המועמדים שלו לחיסול? הסברה הנפוצה יותר אמרה שזה היה משפט שחיבר בין הרמטכ"ל הנכנס לזה היוצא כמו בטון מוצק. משפט שאמר בפשטות: לך היו האויבים שלך, ולי יהיו האויבים שלי.
דרך הפריזמה הזאת, אולי זה לא מקרי ששלושת הרמטכ"לים האחרונים של צה"ל עזבו את התפקיד בארשת חמיצות כבדה. משה בוגי יעלון לא אהב את תוכנית ההתנתקות, והתנתק בעצמו מראש הממשלה אריאל שרון ומהמדיניות שלו; זה הוביל לעזיבת התפקיד תוך זריקת עקיצות על הנחשים שזוחלים בקריה. דן חלוץ מצידו הסתבך ברגע שמלחמת לבנון השנייה החלה, ונתפס בעיני הציבור כאחראי למלחמה לא מוצלחת שלא הוכנה ונוהלה כראוי; זה הסתיים בהתפטרות צורבת בעקבות דו"ח ועדת וינוגרד. באירועי הפרידה ממנו דיבר חלוץ על אנשים שמתיימרים להיות צודקים ו"שוכחים את האמת כולה", וגם על "מספר שתיים שלך שיורה לך בגב". אולי זה גם לא מקרי ששניהם חיברו ספרים בעקבות עזיבת התפקיד, ובהם טענו שהם צדקו וכל השאר לא.
להצעות קודמות בסדרה
- עקוב ודווח. מה קורה באמ"ן
-
אחוז היטב במוט האוהל. החי"ר ניקים מדברים
- אם לגולנצ'יק היו גלגלים. איך לשפר את החי"ר
- התחזית למחר: קרבי. איך תיראה המלחמה הבאה?
- הכוח והאדם. איך לארגן את כוח האדם?
עכשיו הולך גם גבי אשכנזי בעקבות שני קודמיו, ומסיים כהונה שהחמיצה לקראת סופה בשל יחסים רעועים עם שר הביטחון אהוד ברק - ושלל פרשיות ששיאן במסמך גלנט האומלל, שהביא להכרזה על מחליפו בתפקיד שישה חודשים לפני תום כהונתו. מתי נקרא את הספר של אשכנזי? שאלה טובה. בינתיים נראה שהמשימה הקשה ביותר של הרמטכ"ל הנבחר יואב גלנט היא לשבור את רצף הנאחס הזה, ולסיים כהונה אחת כמו שצריך.
קל זה לא יהיה. ריח מלחמת הגנרלים שעלה מפרשת המסמך מצביע על כך שהכל חוזר ללחישה ההיא של אשכנזי באוזן של חלוץ. שכולם כבר מחכים לגלנט בפינה, במערכת מורכבת שמשלבת את הארגון האדיר ביותר במדינת ישראל, פוליטיקה ברמות הבכירות ביותר - וכן, גם הצורך השחוק הזה לשמור על המולדת מהאיומים המקיפים אותה. איזה נתיב צריך גלנט לשרטט לעצמו? הנה כמה הצעות של אנשים שיודעים משהו על הליכה בראש המחנה.
צילום: אימג' בנק / getty images
1. עזוב אותך מקליקות
גלנט, כמו חלוץ, הוא במידה רבה אאוטסיידר במטכ"ל. חלוץ הגיע מחיל האוויר והתקבל כ"רמטכ"ל הכחול הראשון"; גלנט כבר הוכתר כ"רמטכ"ל השייטת", וההכתרה הזאת כמי שמזוהה עם יחידה איכותית אך קטנה עלולה להיות בעוכריו. המלכודת כאן כפולה: הוא לא שייך לקליקה גדולה ומסורתית של חיל הרגלים או השריון, ומנגד עשוי לרצות לתגמל את אנשיו ולחטוף על כך ביקורת. חלוץ בזמנו הצניח לתפקיד ראש אמ"ן את ידידו מחיל האוויר, האלוף עמוס ידלין, וקיבל ביקורת פנימית בצבא. ברבות הימים התגלה האלוף ידלין כראש אמ"ן סביר, אבל את הדימוי של חבר־מביא־חבר־מחיל־האוויר כבר היה קשה לשנות.
"הרמטכ"ל חייב לנסות להתעלם מהאינטרסים המגזריים בתוך הצבא", אומר תא"ל (מיל') שלמה ברום, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי. ברום, ששימש מנהל חטיבת התכנון האסטרטגי באגף התכנון בצה"ל, סבור שאחד המפתחות להצלחה בתפקיד הרמטכ"ל הוא הבנה מצד ראש המערכת הצבאית שעידן הקליקות והחברים הסתיים. "כשאתה מגיע לתפקיד הרמטכ"ל", אומר ברום, "אתה חייב להיות מעל זה. יש אינספור דוגמאות לכך שהחלוקה לנחלות חיליות קובעת הכל, וזאת אחת הרעות החולות בכל כוח צבאי. אפשר לראות את הדוגמה האחרונה של עסקת מטוסי ה־F-35 שחיל האוויר דרש וקיבל: לא בטוח שהושקעה בה מספיק מחשבה, ולא באמת נבדק לעומק הצורך בה מבחינה אסטרטגית. השיקול העיקרי היה שחיל האוויר תמיד חייב לקבל את המטוס שבחזית הטכנולוגיה. זה שיקול לא רציני, שיקול של יוקרה. דברים כאלה צריכים להיבחן באופן קר".
כל האמור לעיל, מבהיר ברום, נוגע כמובן גם לנושא המינויים: "הרמטכ"ל חייב להתעלם מקשרים אישיים, קליקות וכדומה. הוא כבר לא שייך לשום קליקה. הוא יצליח אם ימנה אנשים טובים, וכאלה בדרך כלל לא נמנים עם חיל מסוים או קבוצה מסוימת, אלא נמצאים בכל מקום".
2. אל תלך רק על מה שפופולרי
רפאל איתן זכה לשלל בדיחות וחידודים שנרשמו על שמו בעת שכיהן כרמטכ"ל. שתיים מהן עסקו בדרישות שלו לאסוף תרמילים אחרי מטווחי ירי, ולחייב חיילים לחבוש את הכומתות ולא להסתפק בכותפת. אלא שעל שמו של איתן ז"ל רשומים באותיות זהב גם שני פרויקטים צנועים לכאורה, שמלווים את צה"ל עד היום ובמידה רבה שינו את מרקם היחסים בינו לבין החברה: מה שמכונה "נערי רפול" (פרויקט מקא"ם, מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות) ותוכנית "תלפיות", שנועדה לגייס צעירים מוכשרים במדעי הטבע והמדעים המדויקים לתפקידים ספציפיים בצה"ל בתחומי מחקר ופיתוח.
האם ההישגים האלה מאזנים את הביקורת שקיבל איתן בעקבות מלחמת לבנון הראשונה, שבה ציית באופן עיוור לשר הביטחון הדומיננטי שלו, אריאל שרון? אולי לא, אבל הם מהווים דוגמה לכך שלעיתים גם מטרות צנועות מתבררות כנכונות בטווח הרחוק.
"השיקולים של הרמטכ"ל חייבים להיות ענייניים ולא פופולריים", אומר ברום. לטענתו, ההתנהלות של מערכת הביטחון בנושא ההגנה נגד טילים היא דוגמה מובהקת של כניעה לפופוליזם. "במקום למצוא מענה אופטימלי לאיום הזה, זה עובד על פי שיקולים פופוליסטיים: מי צורח יותר. אם בשדרות צורחים, אז מקימים שם מערך הגנה. ואם במקום אחר לא, אז לא". מבחינה זאת צריך הרמטכ"ל לשרטט את הקו המקצועי שלו, לפי הבנתו, ולדבוק בו למרות רעשי הרקע.
אז מה עדיף, פעולות קטנות ומדויקות או הכרזה על מהפכות? "אין רע במהפכות", סבור ברום, "בתנאי שיש בהן צורך. לדעתי, התפיסה הנוכחית שלפיה עושים רק שינויים קטנים גוררת את הצבא למקום שבו הוא עלול להפוך לגוף שמרן ומסורבל. המהפכה המשמעותית האחרונה שנעשתה בצה"ל היתה זאת של 'צבא קטן וחכם' - מגמה שהנהיג אהוד ברק כרמטכ"ל בשנות ה־90 - שהתבססה בין היתר על מעבר לצבא שמושתת על מודיעין מדויק ונשק מדויק. את הפירות שלה אנחנו קוצרים בשנים האחרונות".
3. תפתח בית ספר
האם צה"ל לומד מסיבוב צבאי אחד לבא אחריו? לא בטוח. גבי אשכנזי קיבל קרדיט על שיקום הצבא בעקבות מלחמת לבנון השנייה, שחשפה קרעים וקלקולים שעוררו הלם לא רק בקרב חברי ועדת וינוגרד אלא גם בציבור; התוצאה היא צבא מוכן יותר לקרב, אבל השאלה הכבדה היא האם מדובר רק בפלסטר שהונח בבהילות בעקבות הטראומה ההיא, או שמישהו בצה"ל חושב גם על תהליך למידה רציני יותר.
מי שלא עושה הנחות לצה"ל בנושא הזה הוא החוקר ד"ר אורי מילשטיין, שלשונו החדה לא מהססת להצליף בארגון. הבעיה של צה"ל, טוען מילשטיין, היא שמדיניות התחקירים משמשת מסווה לכך שאין באמת הפקת לקחים שמייצרת תהליך של למידה. "מה זה בעצם תחקיר בצה"ל? באים אנשים ומספרים את הסיפורים שלהם, ולא בודקים ממש עד כמה זה נכון. לפעמים מדובר במפקדים שכלל לא היו בשטח, אבל מפיקים לקחים בכל תחום לפי סיפורי המעשיות שלהם. התוצאה היא שבכל מלחמות ישראל, משום מה, הלקחים חוזרים על עצמם. ואם זה כך, נשאלת השאלה מדוע. כי במקום לחשוף ליקויים מעדיפים לעסוק במיתוסים, וכל אחד מספר בהתאם מה שנוח לו".
ד"ר מילשטיין טוען שהבעיה המרכזית בצה"ל היא ש"אין הפרדה בין המערכת האינטלקטואלית שתפקידה לאתר ליקויים ולהפיק לקחים, ועל סמך זה להכשיר דורות ומפקדים, לבין המערכת הצבאית שהיא כפופה לה. למה זה דומה? לכך שארגון הקבלנים יכשיר מהנדסים. אני מציע שהרמטכ"ל יעשה הפרדה בין המערכת הפוליטית־מבצעית שהוא עומד בראשה לבין המערכת האינטלקטואלית, שלא תהיה כפופה לרמטכ"ל אלא לדרג המדיני, כמו שר הביטחון או ראש הממשלה".
מילשטיין מציע למעשה להקים גוף חדש, שיקבל את הבלעדיות על תהליך הפקת הידע הצבאי וינחיל אותו הלאה: "צריך להקים מערכת ביטחונית חושבת ואופרטיבית, מן 'מכון ויצמן לביטחון' שאין לנו היום. במכללה לביטחון לאומי זה קיים מעט, ולא ברמה גבוהה. למערכת שאני מציע להקים צריך לקחת אנשים מבריקים מכל הדיסציפלינות, ולוודא שכל המידע המודיעיני חשוף וגלוי בפניהם. אז באמת יהיה אפשר לפתח תורות ולהתאים אותן למציאות המשתנה".
מילשטיין מוסיף שכבר הציע את הרעיון הזה, "גם לראש הממשלה שרון שהייתי קרוב אליו, וגם לבנימין נתניהו, זמן לא רב אחרי מלחמת לבנון השנייה. אתה יודע מה הוא אמר לי? שאני צודק במאה אחוז, אבל אי אפשר לעשות את זה. הצבא יתנגד, ואין ראש ממשלה שיצליח לכפות את זה עליו".
4. דע מי הבוס שלך
7 בדצמבר 1952. ביום ההוא התפטר רמטכ"ל מתפקידו בגלל חילוקי דעות עם הבוס שלו, קרי ראש הממשלה ושר הביטחון. לרמטכ"ל קראו יגאל ידין, והבוס היה דוד בן גוריון הכל־יכול, שהחליט על קיצוץ בתקציב הצבא. ידין לא הסכים, והחליט להחזיר את המפתחות וללכת הביתה. כשחושבים על זה, האירוע ההוא נראה לנו חריג דווקא משום שתולדות הרמטכ"לות מתאפיינים ביחסים רעועים עד סדוקים בין הצמרת המדינית של ישראל לבין מפקד הצבא שלה, אבל הנוהל הוא שהרמטכ"ל תמיד שומר בבטן ונשאר בתפקידו - עד שמראים לו את הדרך החוצה, כמובן.
דוגמאות? בשפע. שאול מופז, למשל, התחכך קשות עם שר הביטחון בנימין בן אליעזר ועם ראש הממשלה שרון בשל המדיניות העצמאית שניהל עם פרוץ האינתיפאדה השנייה. הוא אפילו הרשה לעצמו למתוח עליהם ביקורת עם ניחוח פוליטי. נשאר? נשאר. ממשיכו, משה בוגי יעלון, התנגד בתוקף לתוכנית ההתנתקות, והגיע למצב של קרע מוחלט בינו לבין ראש הממשלה שרון ואנשיו. יעלון משרטט את הקרע הזה היטב בספרו "דרך ארוכה קצרה", שיצא כאמור לאחר פרישתו מצה"ל. התפטר? לא, נשאר. הרמטכ"ל חלוץ דווקא החליט להתפטר, אבל בעקבות ועדת וינוגרד ולא בגלל עימות עם מקבלי ההחלטות, שהיו איתו באותה קלחת. ואשכנזי? הוא נקלע לשלל סכסוכים עם שר הביטחון שהיו יכולים להסתיים רק כמו הסרט "השוטר אזולאי": החלטנו לא להאריך לך את החוזה.
המסקנה מכל זה היא שגם כשאתה מנהל את הגוף האימתני ביותר במדינת ישראל, יש לתפקיד שלך גבולות ברורים. "הרמטכ"ל צריך להבין שהוא כפוף למרות הממשלה", אומר שלמה ברום, "יש לי הרגשה שלא כל רמטכ"ל מבין את זה. חלק גדול מהטעם הרע שליווה את עזיבת תפקידיהם של הרמטכ"לים בעשור האחרון נובע מעימות עם הדרג המדיני, וזה לא מקובל במדינה דמוקרטית".
איך כן מסתיים עימות בין בכיר צבאי לדרג המדיני? דוגמה רלוונטית קיבלנו לאחרונה מארצות הברית, שניהלה בשנים האחרונות מלחמות בשתי זירות רחבות היקף: עיראק ואפגניסטן. מפקד כוחות נאט"ו באפגניסטן, הגנרל סטנלי מקריסטל, פתח פה גדול בראיון ל"רולינג סטון" על הבוס שלו - הנשיא ברק אובאמה - ותיאר אותו כסוג של טירון ירוק ולא מוכן. היועץ לביטחון לאומי של אובאמה, ג'ים ג'ונס, זכה לכינוי "ליצן שנתקע ב־1985". התוצאה: מקריסטל זומן מיידית לפגישה בבית הלבן, שבעקבותיה התפטר ביוני השנה. לא עזרה כל הקריירה המפוארת ועמוסת המדליות, כי יש דברים שפשוט לא עושים.
ברום חושב שאנחנו עדיין רחוקים מהמצב הזה: "למרות שמדינת ישראל בת יותר מ־60, במובן הזה אנחנו דמוקרטיה לא בשלה. המפקד העליון של הצבא לא רוצה לפעול בהתאם להנחיות הדרג המדיני? הוא תמיד יכול לקום ולעזוב. מעבר לזה, כל עוד הוא ממלא תפקידו, הרמטכ"ל חייב להתעלם לחלוטין מהאמירות שמנסות לנתק בין מדיניות הממשלה לבין הצבא. אצלנו התפשטה מגמה, בעיקר מאז תהליך אוסלו, שלפיה יש הפרדה בין הצבא למדינה - ולא כך היא. הצבא הוא אחד ממנגנוני הממשל. 'שיקולים צבאיים טהורים'? אין חיה כזאת. ככל שהרמטכ"ל החדש יבין את זה מוקדם יותר, ככה יהיה טוב יותר".
5. באמת, דע מי הבוס שלך
חבר הכנסת ד"ר נחמן שי, חבר ועדת חוץ וביטחון, נזכר באירוניה של ההיסטוריה: "כשהרמטכ"ל אהוד ברק היה נקלע לעימות או לאי הסכמה עם שר הביטחון משה ארנס, הוא היה נותן לו הרצאה על כך שעם כל הכבוד, הכפיפות שלו על פי חוק היא לממשלה ולא לשר הביטחון באופן אישי". היום, אותו ברק כשר ביטחון היה המוציא והמביא הבלעדי בחילופי אשכנזי־גלנט. והממשלה שסביבו? חותמת גומי.
ח"כ שי סבור שלא יהיה נכון מצד הרמטכ"ל החדש להעניק לבחירתו של ברק משקל יתר מבחינת ביצוע תפקידו. "גם אם הוא מגיע בהמלצת שר הביטחון, שיהיה ברור לכולם - כולל ברק - שהממשלה כולה היא המפקד של הרמטכ"ל. נכון ששר הביטחון מוסמך מטעם הממשלה לטפל בצה"ל, אבל המפקד הוא הממשלה והכפיפות היא לממשלה ולא לשר הביטחון. גלנט חייב למתג את עצמו לא כאיש של אהוד ברק, ולא כי ברק טוב או רע: כי הוא רמטכ"ל של כל צה"ל, גם של אלה שלא רצו אותו, ומצד שני הוא פקוד של כל הממשלה. הוא חייב לזכור את העיקרון הזה".
בעצם, אומר שי, יש כאן מערכת יחסים עדינה מול לשכת שר הביטחון, שצריך לנהל אותה בזהירות. "מה שקרה בין אשכנזי וברק היה שבר גדול, ששני הצדדים מנסים לחפות עליו. זה יכול להתחיל מעניין קטן של חוסר הסכמה ולהתפתח כמו פרונקל עד למצב של דלקת והרעלת דם. יכול להיות שהרמטכ"ל אמר משהו ושר הביטחון לא אהב את זה: בהקשר הזה יש לסביבה השפעה עצומה בעולם המודרני. מהלשכות של השניים, שגם הן מלבות לעיתים את האש, ועד למה שקורה בתקשורת".
בגלל כל זה, מסביר שי, "אין ספק שטיב היחסים בין הרמטכ"ל לשר הביטחון הוא חשוב. יש לגלנט ולברק משהו משותף בתחילת הדרך, וזה הפרשה הלא נעימה של המסמך, ואולי גם חוסר הסימפטיה המשותף לגבי אשכנזי. אבל זה לא דלק שיכול להניע את היחסים לטווח ארוך. צריך להיות קשר טבעי וחיובי בין שתי הלשכות, כשהעבודה מתנהלת בדיסקרטיות ולא בתקשורת. כשיש אי הסכמות, צריך להתאפק ולדאוג שהן לא יחרגו מהסדר הטוב".
הרמטכ"ל ה-20, יואב גלנט
6. תהיה קצת פוליטיקאי
זאת הנקודה הבעייתית ביותר: היכן עובר הגבול בין משרת ציבור נאמן הכפוף לממשלה לבין פוליטיקאי? עד כמה חייב הרמטכ"ל להיות מעורב במלחמה על דעת הקהל, או עימות עם גורמים פוליטיים? האם הוא צריך למשל להזדהות עם מדיניות הממשלה, שהיא הבוס שלו?
"הרמטכ"ל הוא תפקיד פוליטי, אין בכלל ספק", טוען ד"ר מילשטיין. "נכון שהאינטרס שלנו הוא שאנשי הצבא יהיו אנשי מקצוע, אבל ברור שאתה לא יכול להילחם ברצינות אם אתה לא מזדהה עם המטרות הפוליטיות של הדרג המדיני. זה הרי לא הצבא של פינלנד".
נחמן שי מעדיף להגדיר זאת אחרת: "הרמטכ"ל כן שוקל שיקולים פוליטיים. הוא חייב לראות את תמונת העולם בשתי העיניים, ולא להחזיק אחת מהן עצומה ולומר 'בכל העניינים האלה אני לא מתעסק'. כשהוא בעד מהלך צבאי בעזה, למשל, מותר לו לומר ש'מהלך כזה יעורר להערכתנו תגובות שליליות בזירה הבינלאומית והפנימית'. הוא בפירוש לא יכול לומר 'לא מעניין אותי מה יאמרו האמריקאים או האו"ם, כי אני אומר שצריך לעשות את זה'. הרי צה"ל, למשל, עושה מדי פעם סקרים למדידת החוסן הלאומי של הציבור. מה זה אומר בתכלס? כמה תמיכה ציבורית תהיה למהלך כזה או אחר, שזאת שאלה פוליטית מובהקת. כחלק ממערכת קבלת ההחלטות הרמטכ"ל חייב לראות את התמונה כולה: צבאית, פוליטית ומדינית".
7. ותמיד תחשוב תקשורת
לדבר? לא לדבר? עד כמה צריך הרמטכ"ל להיות חשוף בתקשורת ולהבין אותה? בשנים האחרונות קיבלנו דוגמאות מכל הסוגים. היה בוגי יעלון, שדווקא דיבר אבל לא הבין איך כל רפליקה שלו תופסת מיד כותרת ראשית, כמו "ניצחנו" המפורסמת ב־2003 שאחריה טען שלא הובן, או "ההתנתקות תיתן רוח גבית לטרור" ב־2005, שקטעה את אחרון החוטים בינו לבין משרד ראש הממשלה. יעלון אולי ראה בכך התבטאות ישרה מהלב, אבל לא הבין את גודל המגפון שצמוד לשפתיו של רמטכ"ל. כל רמטכ"ל, בכל מצב, אפילו אם הוא לוחש את הדברים בשירותים לאוזנו של חבר כנסת.
אם יעלון לא הבין את פשר הווליום, דן חלוץ שבא אחריו לא הבין לעומק את ההעצמה שהתקשורת עושה לתכונות קיימות. האיש שכבר חטא כמפקד חיל האוויר בהתבטאות על "המכה הקלה בכנף" - הערה שבאה בעקבות חיסול סלאח שחאדה, שבו נהרגו 14 אזרחים פלסטינים - לא הבין שהשחצנות הטבעית של חיל האוויר עוברת רע מאוד כשהיא מקבלת הגברה תקשורתית אדירה. כשאתה רומז בתחילת המלחמה שלבנון תחזור "עשרות שנים אחורה" בעקבות חטיפת החיילים, אל תתפלא אם תחטוף על הראש כשזה לא קורה אחרי חודש. הפער בין הפה התקשורתי הגדול של חלוץ לנעשה בשטח היה פשוט גדול מדי.
אחרי חלוץ הגיעה הדממה הגדולה. גבי אשכנזי החליט על מדיניות של מיקרופון סגור, להוציא ראיונות נדירים. "אני מעדיף את הסגנון של אשכנזי", אומר שלמה ברום. "כמו שאנשי המקצוע של משרד האוצר לא מתראיינים כל יום, בגלל שזה תפקידו של השר שלהם, כך גם לא צריך לשמוע את הרמטכ"ל וקציני צה"ל. התפקיד של משרֵת ציבור הוא לעשות את העבודה ולא להסביר אותה. זה כבר התפקיד של הפוליטיקאי. כשאנשי צבא מתחילים לשחק את תפקיד הפוליטיקאים, אז מתחילות הבעיות".
אם צריך להמר, נראה שהמדיניות של אשכנזי תימשך. הרי הדממה לא זרה לרמטכ"ל ה־20 של צה"ל, יואב גלנט. בכל זאת הוא בא מהשייטת.
לפנייה לכתב/ת 
