כמה עולה לכם השקט בבית?
ברור שלשחד ילדים עם מתנות וחוגים זה ממש לא טוב לחינוך וברור גם שזה לא פייר שהילד שעושה הכי הרבה בעיות - הוא דווקא זה שיקבל הרבה יותר, אבל מה לעשות? מלי גרין, אמא לעשרה, מבינה שלפעמים בשביל שקט - צריך לשלם
לא התאפקתי מלהעיר בגיחוך: "אני לא מנסה אפילו לדמיין מה קורה אצלי בבית כעת". דליה הביטה בי במבט עגום: "עכשיו שקט כאן ונעים. תישארי עוד קצת ולא תאמיני כיצד התמונה תשתנה לגמרי".
השקט שלפני הסערה
בעוד אני שוקעת לרגע ברחמים עצמיים היא מיהרה להביא את החומרים מחדר העבודה שלה ולהספיק משהו לפני שהתמונה השלווה והפסטורלית תיסדק. דליה (שם בדוי) היא אוצרת תערוכה גדולה. ראיינתי אותה חלקית בטלפון בשיחה מקדימה ומצאנו רק את הזמן הזה כדי להיפגש. הטלפון הנייד שלי השמיע צלצול עצבני. שמעתי ברקע את האנדרלמוסיה השוררת בביתי. "מלי, מתי את מסיימת?" האם שמעתי בקולו של הפרטנר תחינה.
"בעוד כחצי שעה אני יוצאת לדרך", עניתי לו.
"בהצלחה", הוא איחל לי ואני איחלתי לו הצלחה גדולה יותר בשעת ערבית זו בבית והתכוונתי לחזור לשלוות הבית של דליה ולהמשיך את הראיון.
אבל אז התפרץ הביתה בן ה-14 שלה. הוא נכנס לסלון ומול עיני התרחש הפלא. לא יכולתי להניח אצבע על השנייה המדויקת, אבל בעצם באותו הרגע הסתיים הראיון. תוך דקה וחצי החלו הבנות ליילל ולצווח ובן העשר הצטרף לזעקות. קשה להסביר את התמונה למי שלא ראה אותה בעצמו.
"די, אביב. למה אתה מתחיל איתם?" דליה נזעקה להגן על גוזליה מהטרף - הגוזל שלה, שמרד.
"לא עשיתי להם כלום", משך אביב בכתפיו, מאמין לכל מילה שלו. "רציתי לשכב על הספה ומה אני אשם שזז להן את האלבום?"
"לא נכון. אתה הפלת אותו בכוונה על הריצפה וכל המדבקות היקרות פזורות עכשיו לכל עבר".
"אהה, אמרתן שאני הפלתי? זהו, עכשיו אני באמת אזרוק לכן את המדבקות ומול עיניה של אמו הוא החל לתלוש את אוסף המדבקות של אחיותיו מהאלבום".
קני לי - ואשתוק
"די כבר, תפסיק!" אביב הפסיק ומיהר למטבח לאכול. שם הוא מצא את הקורבן הבא שלו, בדמות אחיו בן העשר. "למה אכלת את כל הגרנולה ולא השארת לי?"
"לא רק אני אכלתי. גם הבנות אכלו ואבא אכל".
"לא נכון. אתה אוכל אותם עכשיו!"
"בוא ואפתח לך חבילה נוספת", נזעקה דליה. "חבל להתפרץ לכאן במריבות, כשאפילו לא סיפרת לי איך היה בחוג חשמלאות היום".
"אמא, היה שם פ'סדר. אני חייב MP חדש, ארבע כמובן, בבקשה. אם תקני לי, יהיה לי מה לעשות", הוא לחץ על הכפתור.
"את מבינה מה אני עוברת יום יום?" בקולה של דליה ייאוש,
"והחלק העצוב ביותר בסיפור הוא שהנער בטוח שהוא בסדר גמור. הוא אף פעם לא אשם. כולם מתחילים איתו ואז הוא מבקש ממני המון. ממש סוחט אותי בכל מיני מתנות יקרות וחוגים יקרים עוד יותר, כדי להשיג ממנו שקט. כך זה לפחות שלוש פעמים בשבוע".
"סליחה שאני מתערבת, אבל מדוע הסכמת לקנות לו את ה-MP ככה, בלי תנאים?" ניסיתי להבין.
רע - וטוב לו
את התשובה קיבלתי בבית שלי. נזכרתי כיצד ניגש אלי יום אחד בני - זה שכמעט ולא קראתם עליו, משום שהוא ילד 'בדיוק לפי הספר'. מתנהג למופת, הולך לישון בזמן, מעולם לא החסיר הכנת שיעורי בית, כל המבחנים שלו הם מאה, תמיד עם חיוך, האוכל טעים לחיכו, ילד טוב ירושלים.
יום אחד ניגש אלי ואמר: "אמא, היום למדנו בכיתה על המושג 'צדיק ורע לו, רשע וטוב לו'. כלומר, יש אנשים טובים שרע להם ואילו לרעים טוב. מיד חשבתי לעצמי שכך זה גם אצל ילדים. הנה, תסתכלי, הילד שמתנהג הכי רע, מציק ומעצבן את כולם, מקבל הכל. ההורים מבקשים לרצות אותו ושולחים אותו לחוגי קראטה, נגרות - העיקר שיהיה שקט בבית".
"יש איזה חוג שאתה רוצה ואנחנו מונעים ממך?" שאלתי בחשש.
"מה פתאום, אמא, אני בכלל לא מתכוון לרמוז משהו אישי. אם אני רוצה, אני מבקש. זו רק מחשבה שעלתה לי בראש ורציתי לשתף אותך בה. את חושבת שאני צודק?"
הוא כזה ילד טוב שמתחשק לי לנשק אותו כל דקה ורבע. כמה שהוא צודק. הוא לקח את פנס הצדק והאיר את הפינות האפלות שנמצאות בלב כולנו ההורים. כן, לפעמים אנחנו מוכנים לקנות שקט במחיר של צביעות.
"הוא פשוט חייב חוג קונג-פו" (קרי, הוא מציק לאחים שלו, אז חייבים לנתב את הידיים שלו למקום אחר). "אין על מה לדבר. היא חייבת חוג שחייה מתקדמת" (תרגום: אין לי כוח לשמוע את הקיטורים שלה. עדיף שתמלא פיה מים).
ואני לא מדברת כמובן על הסטנדט שבו כל הורה שולח ילד לחוג, לפתח ולהעצים כישרונות או אישיות. אני מדברת על עודף הנתינה, חוגים, קניות שאנו נותנים לילדים תובעניים שאינם מתנהגים לפי הספר.
האם יש דרך אחרת להתמודד? התשובות מורכבות. ישנם ילדים שהטבע המוּלד שלהם הוא קשה. ונכון, אנו מחנכים אותם ובכל זאת, בגיל ההתבגרות הם הופכים לבלתי נסבלים והדרך היחידה להתמודד איתם היא על ידי מתנות וצ'ופרים אינסופיים.
ואולי צריך פשוט להיות עקביים, לדעת מהי המטרה וכיצד לדרוש אותה ולחנך בעקביות, בלי להיכנע?
כך או כך, כולנו ההורים נמשיך לחטוא בחטא הקדמון (מלבדכם, ההורים המושלמים כמובן) וגם דליה תמשיך ותקנה לבן ה-14 שלה, שממרר את חייה ואת חיי היושבים בבית, פרס על התנהגות רעה, לפחות שלוש פעמים בשבוע. הוא יקבל MP4 וגם חמש, העיקר שיעזוב את כולם במנוחה.
וגם אני אמצא את עצמי מדי פעם חוטאת לאמת החינוכית ונוהגת על פי נוהל חירום: "הצילו! אני צריכה שקט, אז בסדר, תרוקנו את ארון הממתקים". כי על תעשיית השקט משלמים.
מלי גרין, סופרת ועיתונאית, נשואה פלוס עשרה, מחברת הספר "אמא. קום" והספר החדש: "חיפשתי אותך" ומעבירה הרצאות בנושא "אמהות-קריירה ומה שביניהם". לאתר הבית של מלי גרין לחצו כאן.
