שיא בים: מי שחה 10,000 ק"מ מברזיל למדגסקר?

חוקרים סבורים כי נקבת לוויתן גדול סנפיר ששחתה אלפי קילומטר מאזורי השוניות בברזיל עד לאי מדגסקר, נחשבת ליונק ששחה את המרחק הגדול ביותר לכיוון אחד. בדרך כלל לוויתנים גדולי סנפיר נוהגים לנדוד כדי לחפש מזון ולהזדווג עם בני או בנות הזוג מצפון לדרום, אך הפרט הייחודי שזכה לתיוג AHWC 1363, החליט דווקא לערוך את המסע מזרחה.

האקולוגי הימי פיטר סטיביק, אומר כי אהבה לא העניקה לנקבת הלוויתן מוטיבציה, מאחר שלוויתנים נוהגים לפגוש את הפרטנרים שלהם באזורי הרבייה, כך שלא סביר שהנקבה עקבה אחרי זכר פוטנציאלי להזדווגות.

"יתכן שמדובר בדוגמא קיצונית של חקירת האזור", הוא מסביר "או שיתכן והחיה פשוט הלכה לאיבוד בדרכה". סטיביק פרסם את ממצאי מסע הנדודים של הלוויתנים בשבוע שעבר וחישב כי היונקת הגדולה שחתה לפחות 10,000 ק"מ מברזיל עד למדגסקר לאורך חופיה המזרחיים של אפריקה.

עד כה לא ידוע על יונק שהצליח לנדוד בין שני מקומות כה מרוחקים זה מזה", הוא הוסיף והדגיש כי "המרחק עצמו הוא חריג ויתכן שהיה מעורב כאן מרכיב של סקרנות ועניין".

נודדים למרחקים עצומים

לוויתנים גדולי סנפיר הם בעלי חיים המגלים חשדנות רבה במהלך נדידתם, בה הם חשופים לסכנות רבות, כדי לצוד פלנקטון ודגים באזורים חמים שם הם מכירים פרטים אחרים ומזדווגים. "הם עושים זאת במסלול קבוע יחסית שנה אחרי שנה. לעיתים האזורים בהם הם ניזונים או מתרבים משתנים, אך נציבי הנדידה העיקריים שלהם לא משתנים בתדירות כה גבוהה".

היונקים הימים נחשבים לשחיינים בעלי כוח רב, משקלם מגיע לכ-40 טון ומדי עונת נדידה הם שוחים כ-5,000 ק"מ. הקפיצות המרהיבות שלהם מעל פני המים, מהוות את אחד הגורמים הגדולים לתעשיית הצפייה בלוויתנים המושכת מיליוני אנשים מרחבי העולם.

בעבר, כמעט וניצודו לכדי הכחדה בטבע באמצע המאה ה-20. בשנים האחרונות מדענים הצליחו להתחקות אחרי מסלולי הנדידה שלהם במטרה להבין את הגורמים לכך.

כדי להתחקות אחר מסלול הנדידה של הלוויתן, עמלו החוקרים לאתר תמונות שצולמו על ידי תיירים ומדריכי טיולים לצפיית בלוויתנים, בתקווה כי יצליחו ליצור מעין מאגר ויזואלי של לוויתנים גדולים סנפיר. נקבת הלוויתן התגלתה באחת הגלריות באתר שיתוף התמונות פליקר, אותה תיעד תייר נורבגי במדגסקר בשנת 2001, שרק לאחרונה העלה אותה לרשת. החוקרים הישוו בין התמונה לבין תמונה אחרת של הלוויתן שצולמה ב-1999 באזור האיים בברזיל.

האמצעי לזיהוי הלוויתנים הוא באמצעות הסנפיר הזנב הייחודי שלהם. לדברי החוקרים, לכל לוויתן גדול סנפיר יש סימנים ייחודים על הזנב המהווים מעין טביעת אצבע. "המידע העצום של הסימנים הטבעיים הוא למעשה דפוס בסיסי של פיגמנטציה שחורה ולבנה, צלקות. כל סימן נותן לנו פיסת מידע נוספת על החיה והאפשרות שלשני לוויתנים יהיה זנב זהה הוא נמוך מאוד".