ענייני ערבים

1. ארץ

"עבדוללה אל־גול מתבקש לגשת לבדיקה ביטחונית", הידהד קולו המתכתי של הכרוז בשדה התעופה של ברלין. "הנוסע עבדוללה אל־גול, הטס לקופנהגן, מתבקש לגשת מיד לבדיקה ביטחונית במגזר 2".

בחנתי את התור שהשתרך בדרך לטיסת EasyJet מברלין לבירת דנמרק. יום קיץ שמשי האיר דרך החלונות הגדולים, שהשקיפו אל מסלול אספלט כהה. שום עבדוללה אל־גול לא קפץ לעין. הדבר היחיד שנתקלתי בו היו המבטים הסקרניים של הנוסעים האחרים. כולנו בחנו זה את זה בעיון רב באור הבוהק, מחפשים את הדמות שממנה למדנו לפחד בעשור האחרון: מוסלמי צעיר, מזוקן, שחום עור, בעל זיק מסוכן בעיניים ואמונה חודרת בלב. אחרי כמה דקות, כשאל־גול לא נמצא - אולי איחר לטיסה, אולי עוכב בכניסה - הורדנו כולנו את העיניים. אולי גם נשמנו ברווחה.

2. עיר

העובדה שמדובר בטרור מבית היא שטילטלה יותר מכל את תושבי היבשת, והטלטול הזה הוא שגרם למדינות אירופה להשיל בזו אחר זו את הליברליות והסובלנות שבהן התגאו כל כך אחרי מלחמת העולם השנייה. חירותן של נשים ללבוש מה שהן רוצות הוקרבה על חשבון המאבק נגד הניקאב האיסלאמי. מפלגות ימין קיצוני, שרואות באיסלאם כולו דת מסוכנת באופן קטגורי, הפכו ללשון מאזניים בפרלמנטים רבים ביבשת. מחאות ציבוריות נגד מסגדים, מבחני כניסה למהגרים - על ההיסטוריה האירופית, או על הנכונות לראות הומואים מתנשקים - החליפו את האדישות הבטוחה בעצמה שבה התקבלו ביבשת המהגרים המוסלמים עד העשור הקודם.

כמו במערכת יחסים אלימה בין בני זוג, שני הצדדים נכנסו בעשור האחרון לדינמיקה של פגיעה הדדית: קריקטורה מעליבה מכאן, דרשה פוגענית מנגד. איסור לבישת רעלות בבתי ספר מחד, צמיחת רשת פרטית של חינוך איסלאמי מאידך. התוצאה הנראית לעין, נכון לעכשיו, היא מגמת הסתגרות של כל צד בפינתו, והחרפה רבה במתח. יש הטוענים שבתסריט הזה, בני המיעוטים באשר הם כבר משלמים את המחיר. הצוענים למשל, או היהודים.

אחד המקומות שהפכו לסמל לעימות המתעצם בין אירופה למהגרים המוסלמים שחיים בה הוא העיר השוודית מאלמו. עם שיעור אוכלוסייה מוסלמית של 15 אחוז, עם אלימות הולכת וגוברת כלפי הקהילה היהודית, עם דיווחים על גטו מוסלמי דובר ערבית בלבד - אבל בלי הפחד מעבדוללה אל־גול במטוס - הגעתי אל מאלמו ביום של סוף קיץ כדי לחוש אותו.

3. שכונה

ב־2002 החילה דנמרק את החוקים החמורים ביותר באירופה נגד מהגרים, ובמיוחד מוסלמים. מפלגת העם הדנית, שאחד מראשיה הגדיר את המוסלמים כסרטן בגוף האומה, היתה הכוח המניע מאחורי החקיקה - אותה חקיקה שישראל אימצה ושיכללה מאוחר יותר ביחס לפלסטינים תושבי הרשות. שוודיה, לעומת זאת, ממשיכה לקבל את המספר הגדול ביותר של מהגרים ומבקשי מקלט באיחוד האירופי: כ־35 אלף רק בשנה האחרונה. חלקם הגדול הגיעו מעיראק, מסומליה, מאפגניסטן, ממדינות יוגוסלביה לשעבר, מלבנון בפרט ומהמזרח התיכון בכלל. 

בהתאם לתבנית המוכרת של גלי הגירה במהלך ההיסטוריה, התושבים החדשים מתרכזים באזורים עירוניים, שם יש סיכוי גדול יותר למצוא עבודה. הם מצטופפים בעיקר בפרברים, הזולים על פי רוב, שבהם כבר השתקעו קרובי משפחה או בני עמם. התופעה הזאת הפכה את מאלמו - בעבר עיר נמל תעשייתית - למעין מעבדה הבוחנת את האינטגרציה של הקהילה המוסלמית בשוודיה.

כ־300 אלף תושבים חיים במאלמו, 50 אלף מתוכם מוסלמים, ו־42 אלף מבני הקהילה המוסלמית מתרכזים בשכונה אחת בפרברים: רוזנגורד, שבה הם מהווים 90 אחוז מסך התושבים. למעשה, רוזנגורד היא גטו־מרצון של מהגרים בפאתי העיר השלישית בגודלה בשוודיה. מקום טוב לבקר בו אם אתה רוצה לראות איך חיים היום מוסלמים באירופה.

4. שנאה

עליתי לקומה השלישית, למשרדה של עורכת הדין סוזנה גוסניוס. כבר שלוש שנים היא במשטרה המקומית, והיא זאת שאחראית במידה רבה לגילוי שהפך את מאלמו למפורסמת, במיוחד בעולם היהודי: לעיר השוודית יש בעיית אנטישמיות חמורה.

אל משרדה של גוסניוס זורמים כל הדיווחים האזוריים על "פשעי שנאה" - מונח שוודי לעבירה המכילה אלמנט של שנאה כלפי האחר, בין אם על רקע אנטישמי, גזעני, הומופובי או איסלאמופובי. לפני כשנה היא החליטה לבדוק את המקרים נגד היהודים, והופתעה לגלות כי הם מהווים כ־30 אחוז מכלל המקרים. במספרים מוחלטים מדובר ב־79 תקריות אנטישמיות בשנה. עד לאותה בדיקה מדוקדקת, הם הוערכו בכחמישה אחוזים בלבד. גוסניוס גם לא חששה להפנות את האצבע המאשימה לשכונה אחת: רוזנגורד. "מה שברור מהמחקר הסטטיסטי שעשיתי", היא אמרה לי, "זה שבמאלמו יש הרבה יותר תקיפות נגד יהודים מאשר בכל מקום אחר במדינה. וברוב מוחלט של המקרים, הקורבנות מדווחים שהתוקפים הם צעירים מוסלמים".

התפרעות בעת המהומות במאלמו, 2008

הסתכלתי בקלסר גדול שבו ריכזה גוסניוס את פירוט המקרים מהשנה האחרונה. "אתה יהודי, אנחנו נהרוג אותך!", איימו צעירים מוסלמים על צעיר יהודי בינואר בכיכר המרכזית של מאלמו. סעיף אחר, ימים לאחר מכן: התקפה מילולית נגד הרב של חב"ד הנמצא בעיר. כמה שבועות אחר כך צעקו צעירים מוסלמים "יודן ראוס" לעבר משפחה יהודית במרכז העיר.

שאלתי את גוסניוס מתי היתה ברוזנגורד בפעם האחרונה. "לפני כשנה חזרתי לשם עם הילדים שלי", היא ענתה. "פעם גרתי בשכונה, ורציתי להראות להם איפה אמא גרה. זה לא היה מוצלח. הם בעיקר רצו לחזור הביתה. הם ראו בטלוויזיה צעירים שמציתים מכוניות בשכונה ושוטרים שסופגים מטחי אבנים כשהם מנסים להיכנס לשם, והם היו מפוחדים עד מוות".

בחוץ נמתח אחר צהריים סקנדיבי אל ערב דמדומים ארוך. גוסניוס שאלה אם אני מתכוון להיכנס בעצמי לרוזנגורד. אמרתי שכן, ושנינו חייכנו חיוכים נבוכים. "אני לא בטוחה שתתקבל שם בברכה", היא אמרה. "תנסה להישאר באזור המרכז המסחרי. שם המטה של המשטרה".

שוב הפחד הזה. הוא חזר.

5. רעלה

השמש החלה בשקיעה האיטית שלה, והשכונה היתה מלאה בבני אדם: מבוגרים, צעירים, נשים עם ילדים. הצעירים - ראשים מגולחים, טריינינגים, גורמטים - עמדו בחבורות ליד החנויות. המבוגרים ישבו בפרלמנטים מאולתרים על כמה מגדרות הבטון שמתחת לבניינים. אימאם צעיר בחליפה לבנה עבר בין הקבוצות בסבר פנים נעים כשהוא מוליך זוג אופניים. ראשית עצר לדבר עם קבוצת גברים סומלים ששוחחו ביניהם, ואחריהם עם הצעירים המשועממים שהתאספו ברחוב. בעל חנות מכולת עישן נרגילה ודיבר בטלפון נייד. הנשים שהסתובבו היו רעולות, אבל לא בניקאב. ערבית נשמעה מכל עבר. חנות ירקות שהבטיחה מוצרים בוסניים שידרה את תפילת המואזין אל הרחוב.

בתור התחלה החלטתי למרוד בהמלצות ולהתרחק מהמרכז המסחרי. עברתי ליד חבורת נערים עם האופניים שלי, והם בחנו אותי במבט חודר ואמרו משהו בשוודית. הבנתי חלק. "בוא הנה", צעק אחד מהם לעברי, וכמה מהם עשו צעד לכיוון שלי. אין סיכוי, חשבתי לעצמי ודיוושתי הרחק מהם בנינוחות מעושה. הפחד ממטה המשטרה היה עדיין טרי.

מרץ 2009: הפגנה פרו-פלסטינית במאלמו בעת התמודדותה של נבחרת ישראל בגביע דייויס בעיר

6. פלסטין

שאלתי אותו למה כולם גרים דווקא כאן. "בגלל השוודים", הוא ענה בהחלטיות. "יש לי חבר מהנדס מפקיסטן שעד לפני חצי שנה גר לא רחוק מכאן, בלונד. הוא היה הזר היחיד בבניין, שחום עור אחד בין מלא שוודים, והוא לא הרגיש בנוח. הם לא אמרו לו שלום, לא היו לו חברים בבניין, הוא לא היה יכול לדבר איתם. אז הוא עבר לרוזנגורד. כאן יש הרגשה של קהילה. כאן אנחנו מרגישים ביחד. מאיפה אתה?", הוא שאל פתאום מחוץ להקשר.

"אני גר בברלין", עניתי. למען האמת, הפתעתי אפילו את עצמי.

אנשים חלפו לידנו, בדרך לקניות או בחזרה. משפחות יצאו מכלי רכב, אימהות נתנו יד לילדים לפני שחצו יחד את הכביש. המרכז המסחרי שקק חיים. כולם, לפחות על סמך מראה עיניים, היו מהגרים.

ג'אהיד דיבר על היהודים במאלמו. "כל עוד ישראל כובשת את פלסטין ותוקפת את עזה", הוא אמר, "קהילה יהודית וקהילה מוסלמית לא יכולות לחיות באותה עיר".

שאלתי מה הקשר בין הקהילה היהודית במאלמו לבין ישראל. ג'אהיד ענה בסיפור: "פעם טסתי לביקור בבריטניה. איך שירדתי מהמטוס, בגלל צבע העור שלי או השם, עצרו אותי ושאלו אותי מה מטרת הביקור ועוד שאלות שהבהירו לי שאני חשוד. אחר כך ערכו חיפוש בתיק שלי. ראיתי את שאר האנשים שהם עצרו: כולם היו או מוסלמים או שחורים. ככה זה, אנשים חושבים בהכללות. בגלל שאני מוסלמי אז אני מסוכן. באותה מידה, המוסלמים חושבים שכל היהודים הם ישראלים, או קשורים לישראל. כולם גזענים. למה למשטרת בריטניה מותר להיות גזענית ולמוסלמים אסור?".

7. נסראללה

"מאיפה אתה?", שאל אותי הלקוח המבוגר יותר.

"מברלין".

"אני חושב שאתה יהודי", הוא אמר בחיוך ונופף באצבע.

"כן", עניתי. "אני ישראלי שגר בגרמניה".

"אז אני אגיד לך מה הבעיה", הוא המשיך. "כל הבעיות עם היהודים במאלמו התחילו בגלל הטבח בעזה. לפני כן לא היתה שום בעיה. מי ידע בכלל שיש יהודים במאלמו? אבל אז הם החליטו לעשות הפגנה בעד ישראל, וכל הבלגן התחיל".

הוא הציג את עצמו כחסן. בן 41, במקור מירדן. גר 15 שנה בקליפורניה עד שגורש. "אני אגיד לך מה לכתוב לקוראים שלך", הוא אמר בקול הולך וגובר. "אם המערב לא יבוא אל המזרח, המזרח לא יבוא אל המערב. אם אתם לא תתעסקו בעניינים שלנו, אנחנו לא נתעסק בעניינים שלכם. אם אתם לא תהרגו מוסלמים בעיראק ובאפגניסטן, מוסלמים לא יהרגו אנשים באירופה".

זה הפך לדיון רגוע, ידוע מראש. "הכל התחיל כשבן לאדן פוצץ את מגדלי התאומים, לא?", שאלתי. "זה היה המזרח שבא אל המערב ראשון".

"שטויות", השיב חסן. "זה היה תרגיל אמריקאי שנועד לפתוח במלחמה נגד המוסלמים כדי לקחת את הנפט שלהם. ה־11 בספטמבר היה מזימה אמריקאית. ראיתי באינטרנט סרט שמוכיח את זה. אני בטוח בזה במאה אחוז. הישראלים עזרו להם, אתה יודע. לא היה ישראלי אחד שנהרג באסון התאומים".

מעניין, אמרתי לחסן ויצאתי בחזרה לרחוב.

בחוץ התקרב אלי הלקוח השלישי, צעיר שהאזין לשיחה ואמר שאינו דובר אנגלית. הוא הצביע על חסן ואמר, "הוא כמו זרקאווי". בתשובה למבט השואל שלי הוא סימן בידיו חגורה ואמר "בום!". העורף שלי התקשה.

ההוא, בחיוך מאוזן לאוזן, הסביר ש"כולנו חיזבאללה. כל רוזנגורד חיזבאללה. מכל מדינה, כולנו פה נסראללה. אבל אין בעיה עם היהודים. מוסלמים ויהודים הם ככה", אמר וחיכך שתי אצבעות זו בזו, טפח לי על הכתף וחייך. הפחד שעלה שב ושכך.

8. יריקה

קסלמן שלף טלפון סלולרי והראה לי תמונה של תפוח זרוק ברחוב. "את זה זרקו עלי שלשום ממכונית חולפת. יומיים קודם לכן הלכתי עם הילדים שלי ברחוב, ומוסלמי צעיר עבר לידינו וירק על הרצפה. את זה עושים הרבה. יריקות וצעקות". בחודש האחרון, הוא העריך, היו לפחות שש תקריות שונות.

שאלתי אותו על הפחד. הוא לא הכחיש שהמצב החמיר בשנתיים האחרונות, אבל טען שהתקשורת מגזימה באופן שהיא מציגה את הדברים. "קראתי שמחצית מהקהילה היהודית ברחה ממאלמו", אמר קסלמן, "וזה לא קשור למציאות. אני חושב ששתיים־שלוש משפחות עזבו, זה הכל. הקהילה לא חיה כאן בפחד".

אבל למי שאינם שליחיו של אלוהים יש פחדים ממשיים מאוד. שבוע לפני שביקרתי פוצצו אלמונים חזיזים ליד חלונות בית הכנסת; שלושה מהם נשברו, וסימנים של אבק שרפה נותרו על הקירות. "זה פשוט מאוד", אמר לי אחד המתפללים אחרי שהסתיימה התפילה, "במאלמו אי אפשר ללכת עם כיפה ברחוב. מי שיגיד שהוא לא מפחד, משקר".

9. כיפה

בפעם השנייה בשכונה כבר הרגשתי בטוח יותר. הורים וילדים שיחקו במגרש שבין השיכונים הגדולים, ורוזנגורד אחרת הציגה את עצמה בפני אחרי שהפחד פחת. שכונה של מהגרים שאפתנים שברחו מהאלימות בארצם ומנסים להתקדם, בעיקר כדי להבטיח עתיד לילדיהם. זה הכל.

וואהי מאפגניסטן שיחק עם בנו חוסי, שם חיבה לחוסיין. הוא החליק על המגלשה בזמן שאביו סיפר לי שהוא רוצה לעזוב את שוודיה. הוא לא מדבר שוודית, ולא מוצא עבודה. מצבו אינו חריג: האבטלה ברוזנגורד ניצבת על יותר מ־80 אחוזים, שהופכים לנטל הולך ומכביד על התקציב השוודי.

שתי צעירות סומליות ניגשו אלינו ושאלו אותי מי ומה אני. הסברתי להן, ואחרי שתיקה קצרה שאלתי בטיפשות מסוימת אם הן אוהבות את החיים בשוודיה. "מה זאת אומרת?", התרעמה אחת מהן, "נולדתי פה. אני לא מכירה חיים במקום אחר".

ילדים רצו לפה ולשם. נשים רעולות דיברו ביניהן. גברים חזרו מהעבודה. אור רך האיר על מרפסות ששטיחים נפרסו בהן לאוורור. תחושה נעימה של קהילה הורגשה באוויר. הפחד שלי נמוג לחלוטין.

מצד שני, נזכרתי, אני לא חובש כיפה.

10. פחד

כמה שבועות אחרי שחזרתי לברלין נערכו בחירות בשוודיה. מפלגת הדמוקרטים השוודים - שם כיסוי למפלגת ימין קיצוני נוטפת שנאת זרים שצריכה להחריד את כל מי שקרא קצת היסטוריה - זכתה לראשונה בתולדותיה במושבים בפרלמנט. אחד התשדירים שלה, שנפסל לשידור פומבי אבל רץ באינטרנט, מראה חבורת נשים מכוסות רעלה שרודפת אחרי פנסיונר שוודי. זה המתכון, זה המעגל שמזין את עצמו, שבבסיסו עוד ועוד פחד. עבדוללה אל־גול, אני צריך לשוב ולהזכיר לעצמי, הוא בטח סבא טורקי שנסע לבקר את הנכדים שלו בדנמרק. אבל הפחד עדיין חזק, ויש מי שרוצה לנצל אותו.

"כל רוזנגורד חיזבאללה" נראה כמו ביטוי מאיים כשקוראים אותו בישראל. הוא נשמע מאיים הרבה פחות כשהוא נאמר על ידי צעיר ידידותי שטופח לך על השכם. זה, בעצם, מה שיש לדווח מרוזנגורד.