לפני כעשרה ימים התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" תוכניתו של שר הבינוי והשיכון, אריאל אטיאס, "להצלת" העיר ערד.
פרויקט זה נועד "להפוך את ערד למטרופולין חדש" באמצעות הקמת שישה יישובים קהילתיים בסביבתה, שיאכלסו 500-300 משפחות כל אחד.
הצעה זו מעלה שוב אל סדר היום את הצורך המהותי לדון במידת הנחיצות של הקמת יישובים חדשים קהילתיים בכלל, ובהשפעתם של יישובים אלה על ערי הפיתוח בפרט.
שטף בניית היישובים הקהילתיים לא חדל מאז ימי "היישוב" טרם הקמת המדינה, ללא קשר לתנאים המשתנים, לעלויות ולהשלכות הנלוות. רעיון זה נשלף כל אימת שעולה הצורך לפתור בעיה קשה שתובעת טיפול שורש ממושך ויקר.
יישובים אלה הפכו לפיתרון מהיר וקל יחסית, העיוור וחירש לתוצאותיו. תוכנית "מטרופולין באר שבע" מייעדת אמנם את ערד לשמש כעוגן מרחבי, אך בבסיסה אפשרות להקמת יישוב כפרי או פרברי אחד בלבד; התוכנית מתנגדת, ככל קודמותיה, להקמת יישובים קהילתיים חדשים.
| ברכה או טעות? |
|
| העיר החרדית בנגב מתקרבת / אילנה קוריאל |
|
משרד הפנים סלל את הדרך לשרטוט תוכניות מתאר לעיר החרדית החדשה כסיף, ליד ערד. תומכי התוכנית מברכים על משיכת יהודים לנגב, אולם בערד מתנגדים למהלך בטענה שכסיף תהיה "גטו חרדי" שימשוך אוכלוסייה חלשה |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
מעבר להיותם יקרי תשתיות, בזבזני שטחים במדינתנו הצפופה ובזבזני מים בעידן של יובש ומחסור, יישובים אלה אף מעודדים תהליך של התבדלות חברתית בישראל: הם מאופיינים באוכלוסייה צעירה, משכילה ובעלת אמצעים, שמגבירה את אי-השוויון הבין-יישובי באזור, ומחריפה את הפערים בין האוכלוסיות החזקות והחלשות.
המסקנה הגורפת שעולה מהמחקר היא שהגירת המשפחות החלישה את היישובים ההטרוגניים - הערים - וחיזקה מנגד את היישובים המגודרים - את הפרוורים ואת היישובים הקהילתיים, ההומוגניים והמבוססים.
בנוסף על החסרונות שנמנו, תהליך זה מגדיל פערים בין היישובים באיכות השירותים הציבוריים. כפי שטענו החוקרים, תהליך זה מזין את עצמו: העזיבה של האוכלוסייה החזקה פוגעת בבסיס המס של העיר, ויכולותיה לספק שירותים בכלל וחינוך איכותי בפרט מצטמצמות.
כתוצאה, אוכלוסיות חזקות נוספות נוטות לעזוב את העיר, ולכן ראוי לשקול דברים אלה בעת גיבוש מדיניות ציבורית, הן במרכז והן בפריפריה.
הפרק שיוחד לערי הפיתוח במחקר, מצביע על כיוון ברור של הגירת משפחות צעירות, משכילות ומבוססות מערי הפיתוח ליישובים הקהילתיים באזור העיר הנחקרת. בהתאמה, עוזבי ערד, למשל, עיבו כידוע את אוכלוסיותיהם של היישובים הקהילתיים בסביבתה: להבים, מיתר, לבנה וגבעות בר.
ככלל, ערי הפיתוח בנגב הפסידו בעבר תושבים בעיקר לטובת אזור המרכז, אך בשנים האחרונות אנו עדים להעדפה גוברת של עקירה מערי הפיתוח אל ההרחבות במושבים ובקיבוצים בנגב שהתרבו לאחרונה. מגמה זו מעידה על אופיו של התהליך העתידי עם ההקמה של יישובים חדשים.
נוכח התחרות הקשה של ערי הפיתוח בנגב עם היישובים הקיימים בנגב ועם אזור המרכז, ולנוכח האפליה התקציבית המתמשכת וההזנחה רבת השנים, הערים ערד, דימונה וירוחם מנסות כיום להתאושש מתהליך ממושך של דעיכה.
פרנסיהן חותרים לשדרג את מעמדן ולהפכן לאבן שואבת לאוכלוסייה המחפשת איכות חיים; לחפש ולכונן מקורות תעסוקה מגוונים יותר; לגוון ולשפר את השירותים ואת חיי התרבות; לתכנן מערכת חינוך איכותית, התובעת סף מינימלי של אוכלוסייה ותקציבים, ולבסס ולזקוף את גוו תושביהן.
כיצד יועילו אפוא לערי הפיתוח הקמת יישובים קהילתיים, שימשכו אליהם את המשפחות המהוות את הליבה החברתית בהן וישאבו נתח חשוב מתקציבי הנגב?
ד"ר בתיה רודד, החוג לגיאוגרפיה וחינוך סביבתי, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. תושבת ערד
