שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בואי כלה
    "אחותי כלה והגן נעול" מאת גלית דהן מתרחש בבית ירושלמי, שמעליו עומדת קללה משפחתית עתיקה. נשות הבית חיות על פי חוקי טבע אחרים, עד שאחת מהן מנפצת את ההרמוניה בהרכזה דרמטית ומודיעה: "אני מתחתנת"

    בבית ירושלמי עתיק ומבוצר מתגוררות ארבע נשים: התאומות טלוש הכעורה ואפי היפהפייה, אמן השתקנית וסבתן הססגונית. הן מתנזרות מגברים בשל קללה משפחתית עתיקה, ובטבורה של העיר המודרנית מצייתות לציוויי העונות והטבע ואינן סרות למרותו של איש.

     

    אך האידיליה המשפחתית נשברת לרסיסים כשאפי יוצאת בהכרזה דרמטית - היא מתחתנת. גלית דהן קרליבך, ילידת שדרות, בת 29, מתגוררת בירושלים, מורת דרך, נשואה ואם לשניים. מפרסמת מסות, סיפורים קצרים וקטעי שירה.

     

     

    פרק ראשון

    לא צריך הרבה כדי להתחיל סיפור בירושלים: קחו את העיר, תתקעו בה בית עתיק, כסו אותו – ביד נדיבה – בגרניום זוחל, פתלו על ידו סמטה צרה, הוסיפו קרני שמש משתברות על אבן בצבע גוף, וזהו, לפחות מחצית מהמלאכה נעשתה.


    אחותי מתחתנת. גלית דהן קרליבך (עטיפת הספר)

     

    כדי שיהיה סיפור, אומר מי שאומר, צריך שיהיה משהו לא בסדר, משהו שישמיט את הקרקע מתחת לרגליים. ואם קרקע צריך להשמיט, כדאי שלפחות תהיה זאת קרקע קשוחה, ירושלמית, נדל"ן משובח, כר נהדר ופורה לאחוזות קבר בשביל עשירים מחוץ לארץ שיגיעו לשכון בהן ולזכות במעט תולעים ציוניות. קרקע שתקבל בסבלנות אין קץ את כל שיגיונותיהם של הארכיאולוגים, שיֵצאו למלחמת עולם על מהותו של מעגל האבנים שהתגלה אמש בסילואן.

     

    לא נחוצה כאן תשובה נחרצת באשר לשימושו – בין שהיה מתקן השירותים העתיק בעולם ובין שהשתייך לגורן יבוסית – זה לא נחוץ בכלל כשיש מידה של ססגוניות ומעליה פרושה סוכת גפנים. נחוץ מקום – מרחב מקומר – שבו אפשר להתרווח באנחת סיפור על שתיים-שלוש כריות וללגום מדי פעם מקפה שחור שהורתח בפינג'אן.

     

    באדמה הזאת, בבית העתיק ההוא, ארבעתנו נטועות היטב. אומרים: "בית ירושלמי", ומיד מזדקרים בפקודה שלושה ברושים, מרעידים את צלם בעדינות ומטים את קומתם מעל בית מעולף באבנים. כשמשרטטים אווירה בירושלים, הלב המטופש מיד מצעיד לו שיירות של עולים לרגל, ושוורים בעלי קרניים צבועות בזהב המנידים את אוזניהם בקצב מתואם. נשים מכל העולם מצטלמות בשערי בית המקדש, ולמטה עשן אזוב מסלק את ריח הקורבנות הנורא.

     

    להקות של ילדים זייפנים מכל הארץ עולות ל"ירושלים של זהב", מטעינות את ההיסטוריה על כתפיהן הדקות ומצייצות שוב ושוב על האוויר הצלול כיין. האוויר. מה עוד ניתן להוסיף על האוויר הטוב של העיר? על האוויר הצח ששט על גבי הרוח הטובה, שלפעמים משנה כיוון ומביאה איתה ניחוח מדברי? כן. כשמדברים על ירושלים, חשוב שיהיה "ניחוח", רצוי שיהיה "צלול".

     

    כשמתעסקים בקלישאות יש לנהוג כמו במעבדה. רצוי ללבוש כפפות מגן, כי אי-אפשר לדעת מה יתפוצץ, או איזה בקבוק ישחרר סוד אפל. בזהירות-בזהירות כדאי לבדוק: האם באמת האוויר כה צלול? באילו חלקים של העיר? ובכלל, באיזה סוג של יין בדיוק מדובר? כך שצריך לעבוד בזהירות. באף פתוח, נכון לקלוט ריחות. ולא להסתמם בכלל-בכלל. לא מנביאים שמסתובבים בשער יפו, ולא מגרניום ולא מצלף. כמה קשה לכתוב על ירושלים. קשה בלי להתבכיין על סלע קיומנו ההוא, ועל האור שבקצה המנהרה ההיא. קשה בלי שידקרו את הישבן עשרות מחטי אורן בעלות ריח רפואי נוקב.

     

    אז ממה או מהיכן להתחיל?

    אולי מהימים ההם, ימי הפרהיסטוריה שלנו, כשעדיין לא היינו "נדל"ן מתקתק", כפי שציקצק במתק שפתיים אחד הקבלנים וחטף סטירה מסבתא. אולי מהימים שבהם ריח הפְרֵנָה שלנו לא משך למדריכים באף. אולי אז, כשהיינו משפחה מוזרה – לא אקזוטית. כשאבני הבית הגנו עלינו, ולא "החזירו את האור הרך של ירושלים". אז – כשהלכנו, ולא "היינו מהלכות בסמטאות".

     

    היֹה היה, מזמן-מזמן, בית שאזוב הכה בו את שורשיו. שצלפים התפתלו על קירותיו ונשכו ידיים. שתאנים זקנות הגירו בחצרו מתיקות. ובבית: אמא ואבא, ותאומות. שונות מאוד או דומות מאוד. וסבתא קשישה אחת היתה מגיעה לביקור פעם בחודש, מעיר רחוקה-רחוקה.

     

    לאט-לאט. בנחיריים רחבים ומרטטים. עם קלישאה צריך לנהוג באיטיות ובעורמה, לחכות שתתפוגג.

    הבית המזרחי שלנו – להצית את הדמיון: שטיחים אדומים, משרתים במכנסי אלדין, טס נחושת עמוס בכוסות זכוכית קטנות, בתנור תופחות להן עוגיות מעמול, וריח מי הוורדים העולה מהן מפנק את הבית – אינו בית טיפוסי.

     

    ככזה, אינו מסביר פנים לאיש. גם לא ליהודית, השכנה ההודית, שמנסה לרכך את סבתא בעוגיות פֶּרַע, ורק מחמירה את המצב. אולי נתחיל ממערכת ההגנה של הבית. סבתא אינה מאמינה בטבעו הטוב של האדם, ומשום כך ביתנו בנוי כמבצר צלבני.

     

    קלשון תלוי על עמוד הכניסה, מנופף כלפי שמים כשדון כעוס. עליו תלויים זרים-זרים של לוונדר מיובש, כי זאת יש לדעת כבר עכשיו, לפני הצלילה לבית, כשם שאמא שונאת גרניום, ככה סבתא אוהבת לוונדר, ומכל הסוגים. שיהיה בולגרי. צרפתי. אנגלי. שיהיה אזוביון. משונן. פינטה. דגול. מדברי. שעיר. שיהיה נרדוס. מאבות אבותיו של הנרד, מסממני הקטורת. אצלנו הבית תפור כולו וממולא בלוונדר.

     

    מול האורח יורדות מדרגות עד לדלת הכניסה – אדומה וכבדה, עשויה מעץ מסוקס. לפעמים סבתא פורשת לפניה שטיחי רכב – הפוכים – ויוצקת עליהם שמן.

    מסוף המדרגות אפשר להימין לגינת ההפתעות. אנחנו לא באמת קוראים לה ככה. אדם שמכנה את גינתו בשם כזה, סימן שמשעמם לו. הדבר האחרון שאפשר להגיד עלינו הוא שאנחנו צריכות הפתעות. במרכז הגינה צומח עץ קפה, שיהודית הגניבה לנו דרך המכס כשחזרה פעם מטיול שורשים בהודו. אמא קיבלה אזהרות מכל מיני ידענים שעברו בסביבה: העץ לא יחזיק מעמד בירושלים, הוא צריך חום, וקפה טוב – אפשר ורצוי לקנות בשוק. הידענים הציעו: תגדלי זיתים.

     

    תאנים. ומה על גרניום? בתגובה העץ מניב את פולי הקפה הטובים ביותר בארץ, וכשטוחנים אותם במטחנה של אמא לאט וביסודיות, לילות לבנים נמתחים לנו. הצמח העתיק ביותר בגינה שלנו הוא הארגָן שסבתא הביאה ממרוקו. שלושים שנה לפני שרשמו אותו כפטנט גידול בארץ, העץ כבר היה אצלנו, נטוע עמוק באדמה.

     

    הארגן שרד את האונייה, את הדי-די-טי ואת השתוממות הפקידים. בטעמו דומה שמן הארגן לשמן זית, אבל הוא מעודן ומתקתק ממנו. מתחתיו משתרעת גינת השעועית של אמא. אמא היא הגננית הבלעדית של הגינה שלנו, אבל את השעועית היא אוהבת יותר מהכול. השעועית – רעה ומפותלת – מתנחשת לה על גדר שאינה בנויה מאבן ירושלמית, אלא מקקטוס אלים במיוחד.

     

    בצד שמאל של המדרגות ניצב דחליל בעל הבעה זועמת. הדחליל אינו מפחיד ציפורים, וגם אינו נועד למטרה הזאת. הדחליל הוא חלק ממערכת ההגנה של הבית. סבתא מתחזקת אותו בקביעות: ממלאת לו לוונדר בראש,

    מחליפה לו מסכות פורים בעלות הבעות מבעיתות, תוקעת לו סכינים בידיים ומניחה גולגולת על כתפו. הגנב, אם עוד לא קלט את הרמז מהשדון המקולשן, יוכל להחליק בשלווה יחסית ולהיעצר על יד דלת העץ המסוקסת. שם יבדוק האידיוט את מרקם העץ, ובינתיים אלפי שבבים זעירים ייתקעו לו בכף היד.

     

    סבתא חוככת את ידיה. זה עובד מצוין. ואפילו אינה מציעה לשפני הניסיונות שלה להיכנס ולהירגע בתה טוב או בקצת עלול מרוקאי שאמא מגדלת בחממה קטנה בשביל "שללוף-משקאות". העלול אינו אלא סוג של קנביס, המועיל מאוד ליחסי סחר החליפין, העסק היחיד שמס ההכנסה לא יכול לשים עליו יד.

     

    אנחנו לא מודאגות משוטרים. אם מישהו לא רצוי יצליח להגיע עד אלינו, זה יהיה רק אחרי שהחליק, נדקר או הובהל עד מוות. במצב כזה – איש אינו מסוגל לפתוח לנו תיק.

     

    מעבר לגינה יש מרתף שעקרונית שייך ליהודית השכנה, אבל מעשית שייך לנו. שם במרתף סבתא

    עורכת עם לילית את כל ההשתלמויות המעשיות שלה.

    חצי ממנו מלא בשקי קמח, אורז וסוכר. "אף פעם," אומרת סבתא, "אף פעם אי-אפשר לדעת מה יקרה." וכשהיא אומרת את זה, היא מתכוונת לשנות הבצורת הארוכות שידעה במרוקו, שהיהודים החכמים ידעו לעמוד בהן טוב-טוב: שמנים ובריאים הם הסתובבו בכפר והוציאו למוסלמים את העיניים. המרתף מכיל לא רק מצרכים בסיסיים, אלא מתנאה גם במשקאות חריפים.

     

    במלחמת המפרץ סבתא הסתובבה שתויה לגמרי, גאה במלאי שלנו. בזכותה אנחנו שותות מהטוב הזה, אמרה, ושאף אחת לא תעז להתקרב אליה עם המסכה, שיהקה.

    בפרהיסטוריה שלנו – טרם נכנסו ספרי המדריכים לאופנה, כשעוד לא הציקו לנו תיירים נלהבים – נחלת אשר, שכונה שכולה סמטה, חיה לעצמה.

     

    מתוך אחותי כלה והגן נעול, מאת גלית דהן קרליבך. הוצאת כנרת זמורה ביתן. 366 עמודים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "בואי כלה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים