"המרוקאים היו החלוצים האמיתיים"
חיים אוליאל מקים מחדש את "פרויקט שפתיים" ופותח פה על הקיפוח שעדיין נוכח, החזרה לבית בשדרות והיעדר הפרגון. "אנחנו כבר רגילים שהמדינה שוכחת אותנו", הוא אומר, "גם להקת 'שפתיים' צריכה לקבל את פרס ישראל"
"אהלן וסהלן", "מאמא דיילי", "אביאדי", "חביבי דיאלי" (אותו חידש לאחרונה עם בנו ניב), "דורביאה" ועוד הפכו אותו לא רק לאמן מצליח, אלא לפורץ דרך ולקול הזעקה של התרבות המרוקאית בישראל. פריצתו בשנות ה-80 הייתה יותר מהצלחה של סוג מוזיקה כזה או אחר. אוליאל הפך את האמנות שלו לחלק מהמפכה העדתית של אותן שנים, בה העדה המרוקאית בפרט, והמזרחית בכלל, החלה להרים ראש ולצעוק חמס לגטו התרבותי.
בשיריו הוא סיפק להם מילים ולחנים מבית אבא ובדרך עשה לא רק צהלולים, אלא החזיר להם את הגאווה שנלקחה מהם עם עלייתם ארצה. כעת, 12 שנה אחרי שהתפרקה, חוזר אוליאל עם "אלאווה" - שיר ראשון מתוך "פרויקט שפתיים" - חיבור מחודש של חלק מחברי הלהקה, 25 שנה מאז תחילת העבודה המשותפת. הפעם צפויים לשתף פעולה אמנים כמו עמיר בניון, שמעון בוסקילה, קובי אוז (שהחל את דרכו כקלידן בלהקתו של אוליאל) וזמרי העדה מייק קרוצ'י, חיים זריהן ואולי גם ריימונד אבוקסיס.
אוליאל (שני מימין) עם "שפתיים". "מגיע לנו פרס ישראל" (צילום: גדי קבלו)
"הפרויקט התחיל מתוך ביקוש של הקהל. בכל מקום בו אני נמצא, בין אם בהופעות או אפילו ברחוב, אומרים לי כמה אני חסר, ואיזה געגוע יש לשירים האלו" מסביר אוליאל.
יש פחד שהקסם לא יצליח לשחזר את עצמו?
"ממש לא. להיפך, היום אני מרגיש צמא לשירים האלה, לא רק בקרב הדור הוותיק אלא גם אצל הילדים, שבזכות העיבוד למועדונים של 'אהלן וסהלן' מגלים אותנו ומתחילים לשאול על השורשים שלהם".
איך אתה מסביר את זה שילדים שנולדו בארץ ליוצאי מרוקו, מתחברים לעולם התרבותי שכל כך זר למציאות היומיומית שלהם?
"בשנים האחרונות באמת הרגשתי ניתוק מצד הדור הצעיר, אבל כעת יש גל חדש של געגוע. אני מאמין שזה נובע מכך שחלק גדול מהדור שעלה ממרוקו כבר אינו בין החיים, ודרך השירים הדור הצעיר נזכר בהם, מנציח את זכרם ובעיקר לא נותן לסיפור שלהם, לסיפור של כולנו, לשכוך".
מה עושה לך סגירת המעגל הזו? אתה מרגיש שניצחת?
"האמת שכן. היו שנים רבות של הסתרה, טשטוש ובעיקר בושה בתרבות ממנה באנו. אנשים פחדו לשמוע את השירים האלו בפרהסיה וכשבאנו, הם סופסוף הרשו לעצמם להרים את הראש ולהבין שיש להם על מה להיות גאים, שהמטען התרבותי שלהם לא נופל מזה של הממסד האשכנזי ששלט בארץ. השירים שלנו הפכו את המוזיקה המרוקאית ללגיטימית והוצאנו אותה מהארון בו היתה נעולה במשך המון שנים".
למעשה, הייתם חלק ממהפכה גדולה יותר שהתרחשה בארץ באותם שנים. דרך השירים ביטאתם את תחושת המרמור הגדולה שהייתה אז, עם ההרשעה של השר אהרון אבו חצירא ובדיחות דוד לוי, שפגעו בעדה שלמה.
"אנחנו ייצגנו את צד התרבותי של המחאה. כש'שפתיים' הוקמה, מה שהכירו אז זה 'מרוקאי סכין' וכבוד עדתי ועלבון. ככה תפסו אותנו ועשו רצח אופי לכל מי שניסה אז להצליח. האידיאולוגיה שלנו הייתה להחזיר את התרבות והשפה למקום הראוי".
אחרי 25 שנה, אתה יכול לומר שהצלחת?
"ברור. תראה מה קורה היום. שמעון בוסקילה שר במרוקאית עם שלמה ארצי ועידן רייכל והרדיו חוגג על זה. ההצגות המרוקאיות זוכות להצלחה מסחררת, רוב ראשי הערים בארץ הם ממוצא מזרחי. הראיה הכי טובה היא, ששאר העדות הלכו בעקבותנו והחלו לחקות אותנו כשיצאו עם פרויקטים דומים. בסוף כולם הבינו את מה שהעדה המרוקאית ידעה מזמן - שבלי העבר שלנו לא יהיה עתיד".
"פשוט הפקירו אותנו"
אוליאל, 53, נולד וגדל בעיירת הפיתוח שדרות ועם השנים הפך לדובר הלא רשמי שלה ולסמלה הגדול ביותר. הוא טיפח אמנים כמו קובי אוז, הראה שאפשר להצליח גם אם באים מהדרום לשכנים כמו מירי בוהדנה ובעיקר היה קול המחאה הבלתי מתפשרת נגד אפליה עדתית.
הסינגל עם הבן ניב אוליאל. "לא רוצה להחדיר לילדים את תחושת הקיפוח"
בשנים הקשות של הקסאמים, אוליאל לא חסך מהממשלות את דעתו על אזלת ידם כשבשיא המאבק הוא נטש את ביתו בהפגנתיות ועבר לתקופה קצרה לראשון לציון. אלא שבסופו של דבר, אוליאל הבין שהשורשים חזקים יותר מכל מחאה פוליטית ויחד עם השקט הביטחוני שחזר לעיר, הוא שב לבית הולדתו. היום, הוא מסכם את התקופה כ"אפיזדורה קצרה שבאה ממקום של תסכול עמוק".
אתה מתחרט שדווקא ברגעים הכי קשים של העיר שלך בחרת לעזוב?
"כולם הבינו אותי. חיינו שמונה שנים בסיוט מתמשך. במקביל גם סגרו את המרכז שניהלתי בעיר לטיפוח המוזיקה והתיאטרון, והרגשתי שאין לי מה לעשות שם יותר. היינו עיירה קטנה מהדרום ופשוט הפקירו אותנו, דבר שאני בטוח שלא היו מרשים לו לקרות בערי המרכז. כנראה נוח לממשלה להזניח את הפריפריה, כמו שהיא עושה מאז קום המדינה. אפילו את ההטבות שנתנו לנו בזמן הירי הקשה מיהרו לבטל, כשהם בכלל לא מבינים שרק עכשיו אנשים מתמודדים באמת עם הטראומה. אבל אנחנו כבר רגילים שהמדינה שוכחת אותנו".
גם בתור ילד הרגשת את זה?
"כשהמרוקאים, ובכלל העולים ממדינות צפון אפריקה, הגיעו לארץ, איפה שיכנו אותם? בתל אביב, ברעננה? לא, שמו אותם לשמור על הגבולות בבית שאן, קריית שמונה, דימונה ואילת. הם היו החלוצים האמיתיים, כשהגנו בגופם על המדינה אבל את זה אף אחד לא רוצה לדעת. נתנו לנו תחושה שאנחנו צריכים להגיד תודה על זה שבכלל הביאו אותנו לכאן. בגלל זה עד היום חלק גדול מאיתנו לא מתקדם כמו שהוא יכול באמת ובעיקר לא מנצל את הפוטנציאל הגדול שבו".
אז למה היום, כשיש כבר כל כך הרבה חברי כנסת ממוצא מזרחי, עדיין אין שינוי?
"השינוי האמיתי יהיה כשבבית המשפט העליון יהיה שופט מרוקאי או יותר בנים לעדות המזרח. כשבסגל האקדמי באוניברסיטאות יהיה שוויון, ולא שמירה על ההגמוניה העדתית. אני צריך להזכיר לך שכל מזרחי שקצת ניסה להצליח כאן מיהרו להפיל אותו? אבוחצירא, לוי, עמיר פרץ, סילבן שלום, אריה דרעי: מה, כל אלה גנבים? למה ישר הופכים אותם ללעג? אותו דבר שקרה לעמיר פרץ עם המשקפת קרה לאריאל שרון. זה מכעיס אותי, כי אני לא רוצה להחדיר לילדים שלי את תחושת הקיפוח".
מכעיס אותך שמבחינת הכרה ממסדית, "להקת שפתיים" בכלל ואתה בפרט, נשארתם מאחור?
"כנראה זה בגלל שכל האנשים במקומות הנכונים צורכים תרבות אחרת מאיתנו. אנחנו לא המוזיקה האנדלוסית, שהיא יותר מתוחכמת משלנו. 'שפתיים' הביאה צליל עממי, חם, והממסד לא הכיר בזה. לשמחתי, מי שכן היה צריך להכיר אותה זה הקהל ואצלו זכינו להצלחה מסחררת. האמת, גם להקת 'שפתיים' צריכה לקבל פרס ישראל".
אולי היה נכון בסוף לוותר ולהמשיך לעשות שירים כמו "תני לו ללכת ", שעד היום הוא השיר הכי מושמע ומצליח שלך? אולי עם קו כזה היית זוכה להכרה ולכבוד המגיע לך?
"אני נע כל הזמן בין סגנונות, אבל מיציתי את הרוק. אני אמן שהולך עם האמת שלו, ולא לפי אופנות וטרנדים. היום, בגילי, הבנתי שאי אפשר לברוח ממי שאתה. שדרות זה הבית שלי, המוזיקה המרוקאית היא האהבה שלי ולשמחתי אנחנו המרוקאים יודעים לפרגן אחד לשני ולהרים את עצמנו, כך שאני בטוח שגם הפרויקט החדש יצליח ושפתיים תחזור לימיה הגדולים. אולי בהמשך, כמו תמיד, אחרי שכולם כבר יבינו, תבוא ההכרה. תאמין לי שאני ישן בשקט גם בלעדיה".
לפנייה לכתב/ת 
