מי ייתן ויום אחד ישראל תהיה כמו קטאר

היום, שישי, ייערך יום המשחקים האחרון של שלב הבתים באליפות סוף השנה, וכמו שזה נראה, למרות שהגעתי כמחליפה, אני כבר לא אשחק בטורניר השנה. כל השחקניות בריאות ומסתמן שלא יהיו פרישות, אלא אם תהיה איזו הפתעה של הרגע האחרון.  

אני חייבת להגיד שזו סיטואציה מוזרה, לשבת בצד ו"לקוות" ששחקנית לא תעלה לשחק, כי זה אומר שהיא צריכה להיפצע או לא להרגיש טוב. באמת שלא קיוויתי לדבר כזה ובסופו של דבר, מבחינתי הכל עניין של גורל. לטוב ולרע. זה רק מגביר לי את המוטיבציה לקראת שנה הבאה להיות חלק מהטורניר, הפעם כאחת מהשמונה שמשחקות ולא כמחליפה שמחכה בצד לצ'אנס שלה.

בשל העובדה שבסוף לא עליתי לשחק, היה לי יחסית הרבה זמן חופשי. משפחתי, חבר שלי תומר דנק ואני ניצלנו את הזמן הפנוי כדי לטייל ולראות את העיר.

דוחא נראית כמו אתר בניה אחד גדול. בכל מקום בונים בתים, בנייני משרדים, אטרקציות תיירותיות, בתי מלון, לגונות מלאכותיות וכמובן מתקני ספורט מודרנים לכל הענפים. ניסינו להבין מה מוליך את הקטארים לעשות את כל זה ויש שתי תשובות: 1. יש להם את היכולות הכלכליות לזה. 2. יש להם מחשבה ותכנון לעתיד.

כל מה שהם עושים היום הוא חלק מתכנית ארוכת טווח (האם לנו בישראל גם יש תכניות דומות ארוכות טווח?). כיום, בגלל כמויות הנפט הבלתי נגמרות, יש להם אין סוף כסף, אבל הם גם מתכוננים ליום שאחרי. יום בו הנפט אולי ייגמר ו/או תתפתח טכנולוגיה חלופית. אבל גם במקרה הפסימי הזה מבחינתם, בכל מקרה תהיה להם כלכלה מודרנית עם הכנסות מתיירות, בנקאות, תעופה, מסחר ועוד.

אחת הדרכים של הקטארים להתקרב לעולם המערבי היא דרך הספורט. הם מארחים אירועים ומנסים לגדל ספורטאים. לשם כך הם הקימו את אקדמיית הספורט הגדולה והמודרנית בעולם הנקראת "אספייר".  

מסלול הריצה בדוחא. במקרה הצורך, ניתן להעלות אותו במטר וחצי 

ביקרנו שם שלשום והיה פשוט מדהים. אירחו אותנו ממש יפה ולקחו אותנו לסיור שאורגן במיוחד בשבילי ומשפחתי. אפילו העניקו לי מדליית מזכרת מהמקום.

אני אנסה (אף על פי שזה קשה) לתאר לכם מה קורה שם. תארו לכם קומפלקס גדול יותר ממכון וינגייט, שכולו תחת קורת גג. בתוכו יש אצטדיון אתלטיקה בגודל מלא עם מתקנים ומסלולים לכל הענפים. את מסלול הריצה אפשר להעלות ולהוריד במטר וחצי לפי הצרכים.

מגרש הכדורגל. קיבולת של למעלה מ-6,000 צופים