נמאס מהפילגש של בעלי, אני לוקחת לי מאהב
שנה אחרי הנישואים הרגשתי שהוא לא נותן לי תשומת לב. הוא היה איתי, אבל לא ממש איתי. הוא אמר שהוא לא יכול לעצור את עצמו, אבל שידאג שהבית לא ייפגע. נמאס לי, לו יש מלכה, אבל לי יהיה מעכשיו נסיך, עם נתונים טובים, שיילך אחריי לכל מקום
"איזה יופי, עוד פעם הבית ינקה את עצמו", מלמלתי לעצמי בתקווה קלושה שטל, היושב במרומי פסגת המחשב שלו, ישמע אותי. "אמרת משהו?" הוא שואל בלי להרים את הראש מהמקלדת. "אני? מה פתאום? סתם דיברתי לעצמי, על הבית הנקי והיפה שלנו".
"אה, זה", הוא צוחק. כן, צוחק לו בזמן שאני מרימה את הכביסה שיצרה לי שטיח חדש בבית. "טל, זה לא מצחיק!" כשהכביסה כבר מכבידה לי על הידיים, הטון שלי הופך לקצת, אבל רק קצת, יותר רציני.
שלא תבינו לא נכון, טל מקסים בדרכו. זה פשוט שדרכו עוברת רק בהומור, ובסוף אני די עושה את כל העבודה. נכון שיש בינינו הסכמים כלליים, ונכון שאנחנו משחקים שש-בש על מטלות בבית, אבל לא תמיד יש זמן לזה.
"איכס, על מה דרכתי? טל, למה יש מגבת רטובה במסדרון?" "מממ... לא יודע?" הפרצוף שלו חשוד. הרחתי את המגבת. יאללה איתו!!! "פיפי, טל. פיפי!" אני מתקרבת בכעס לכיוונו של זה שקורא לעצמו בעלי. "די,נו, נאור עשה את זה הרגע. רציתי להרים. נתתי לזה להיספג בינתיים", הוא מתגונן.
"במגבת מטבח? מה קרה לסמרטוט רצפה או נייר סופג?" אולי זה הזמן לעדכן אתכם שנאור הקטן שלנו בגמילה מטיטולים. "אל תתקרבי אליי עם זה", הוא מתחיל להתרחק מהמחשב. "אני זורקת לך את זה עכשיו על המקלדת". "לא, את לא", הוא מנסה להיות סמכותי, "טלי, לא. טוב, במה את רוצה שאני אעזור לך?"
"אתה לא עוזר לי, אתה חי איתי בבית, אם כבר, אז אני עוזרת לך". "נכון, נכון, את עוזרת לי, רק תתרחקי עכשיו עם המגבת המסריחה הזאת", הוא דוחק בי ובורח. אני מורה, ובחודשיים של חופשת הקיץ הייתי בבית ב"חופש". חודשיים בהם אני רצה אחרי הילדים, מבשלת כל יום צהריים, מנקה, מסדרת ובקיצור, משועבדת לבית.
"את תמיד ידעת עליה, אז אל תשחקי אותה"
לא תיארתי לעצמי כמה בית יכול להתלכלך כשכולם בחופש. היינו בנופשונים, אז נחתי קצת, אבל בינינו, זה לא מעלים את בעיית ההשתעבדות. עוד לא ראיתי או שמעתי על הגבר שיבין שהמטלות בבית הן חלק מהחיים, ושהוא צריך להשתתף בכל אחת ואחת מהן.
"יום חמישי היום, הבית לא ינקה את עצמו, תזיז את עצמך ובוא", קראתי לו. "טוב, באתי, אבל לא לנצל, מתחלקים", אומר לי הנצלן המשפחתי.
"אני את שלי עשיתי, עכשיו אל תציקי לי", מכריז טל. "לפילגש שלך אתה מתייחס יותר טוב", אני מאשימה, "את תמיד ידעת עליה, אז אל תשחקי אותה", הוא עונה. לא נשארתי חייבת, "אני אשיג לי אחד משלי. הוא ישמש אותי לצרכיי האישיים, אבל אל תדאג, אני לא אזניח אותך כמו שאתה זורק אותי ביום ובלילה". טרקתי בכעס את הדלת של חדר המחשב ויצאתי.
כל העסק התחיל כשנה אחרי הנישואים שלנו. אנחנו יחד כמעט שמונה שנים, ושבע מהן טל כרוך. לפעמים, ממש רגע לפני שאני נרדמת, אני נזכרת שהנה עוד פעם אני הולכת לישון לבד.
בצר לי, הרמתי טלפון ללירון. אנחנו שותפות לאותה הבעיה - כשאלון שלה התחתן איתה, הוא הכריז שהוא לא הולך לוותר על המאהבת שלו, ושאין לה זכות לריב איתו על זה בעתיד.
סיפרתי לה את מהלך השעתיים האחרונות בזמן שהכנתי לעצמי קפה. "אז סיימת לנקות?" שאלה. "כן, אני בקפה". "וטל הלך?" הוסיפה לשאול. "כן", עניתי בעצבות. "אל תתבאסי, קשה לגמול אותם מזה", אמרה. "מה את מבלבלת במוח, את גם צריכה לחפש פתרון לנושא הזה", הטחתי בה.
אני אדאג לעצמי, שטל ירגיש מה שאני מרגישה
"אני יודעת, אל תזכירי לי. ובכלל, כל העסק הזה התחיל ממך. את הסכמת. בגלל זה אלון קבע את זה כעובדה, ועכשיו אני לא יכולה לשנות את זה", הטיחה בי. "יכול להיות שאת צודקת, אני לא אומרת שלא", הגנתי על עצמי. "אתם נשואים שמונה שנים, ואלון ואני - רק שנה. אלון כבר התרגל לזה מהצפייה בכם", אמרה.
אחרי שסיימתי להתנצל, לירון רצתה לדעת איך זה התחיל. הסברתי שלפני שנים ביקשתי מטל שנקציב לנושא הזה מספר שעות מסוים ביום. הוא סירב, בטענה שהוא לא יכול לתקצב את המעשים שלו, אבל שהוא מבטיח שהבית לא יקופח. מה זה הבית? אני לא יודעת, אני? הילדים שנולדו בינתיים? התא המשפחתי בכללותו? הממון? קשה לי לענות.
גם אתם בטח שואלים את עצמכם איך אני מקבלת את זה. ובכן, שנה אחרי הנישואים הרגשתי שטל לא נותן לי תשומת לב. הוא היה מגיע לישון מאוחר, התווכחנו המון על העבודות המשותפות בבית, בקיצור, טל היה איתי אבל לא ממש איתי.
ערב אחד הטחתי בו את כל הרגשות שלי במריבה ממש גדולה. איימתי עליו שאם זה לא ייפסק, יהיו לכך השלכות קשות. זה לא ממש עזר. כך למעשה הגענו להסכמה שטל לא יכול לעצור את עצמו, אבל "הבית" לא ייפגע.
"לירון, החלטתי לדאוג גם לעצמי", הודעתי באומץ. "אני דואגת לעצמי למאהב".
"את רצינית? מה, אתם ילדים קטנים?" שאלה.
"לא מעניין אותי", עניתי בכעס, "אני עושה את זה וזהו. שטל ירגיש מה שאני מרגישה".
לירון נאנחה, "תהיו בריאים, אף אחד מכם לא מוותר על התענוג שלו, לי מספיק אחד בלי שכל בבית". חייכתי מעבר לקו, "מחר על הבוקר, אני אפתח את היום שלי בבית קפה ואחר כך אני מתחילה בחיפושים", הכרזתי.
"תגיד מזל טוב", הודעתי לטל חגיגית. "מזל טוב. על מה?" שאל טל. "יש לי מאהב, חתיך לא נורמלי". הסתכלתי עליו בעיניים כשהודעתי לו, ובפירוש היה שם חשש. "כן, ומה הנתונים שלו? שווה משהו? את לא היית יכולה לבחור אחד גם אם היית רוצה", הוא מנסה לענות בשלווה, אבל הוא כבר כעוס.
"כן? אצלי הוא יילך אחרי לאן שיבוא לי, בניגוד לפרחה שלך שתקועה בבית", הצקתי. "בטח זבל שלא שווה כלום". "אל תדאג לנתונים שלו, בשבילי הוא בסדר", הודעתי והסתובבתי לכיוון המטבח. אני לא אתייחס אליו והוא יתחרפן. טל הולך אחרי למטבח ונשען על השיש: "ואיזה נתונים יש לו בדיוק?"
"אתה באמת רוצה לדעת? טוב, רק אל תתפלץ פה מקנאה". "נו, נו, דברי".
"250GB, מעבד 1.6 והוא נייד!"
חיכיתי רגע לתגובה, וטל אכן התפוצץ, אבל מצחוק. "המלכה שלי היא משהו כמו פי 10 משלך. 1 טרה זה פי 4 מה-250 שלך, ומעבד ליבה כפולה ועוד כמה דברים שאת לא מבינה בהם", הצהיר והלך בחזרה למלכה הארורה שלו.
פה הוא עבר כל גבול. הלכתי אחריו לחדר המחשב. "טוב שאין לכם גם רגשות אחד לשנייה", אמרתי בעצבים. "אוהו, אם היה לה רגש אליי, היית שוברת לה את הצורה", אמר טל. "עם פטיש 5 קילו", עניתי בארסיות. "שלך אולי מלכה בשבילך, אבל אני קיבלתי נסיך". יצאתי מהחדר עם מעט הכבוד העצמי שנשאר לי.
לפחות עכשיו אני לא צריכה לבקש ממנו את המלכה שלו כדי לכתוב ולעבוד. יש לי אחד משלי. בינינו, אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה אילו הייתי צריכה להתמודד עם פילגש אמיתית. אני מאוד מקווה שאין כאן מישהי בין הקוראות שנמצאת או היתה בסיטואציה הזאת, אלא אם כן הסכימה לכך מראש.
לפנייה לכתב/ת 
