יכול היה להיות מושלם, אילו רק היתה מסכימה
בדרך חזרה בהסעה היא התיישבה עם המשפחה שלה, אני עם החברים. ניגשתי, וכל הנסיעה והפקק דיברתי איתה ועם אמא שלה. בסוף לקחתי את הטלפון שלה ליד האמא. זה הרגיש לי נכון
הכרנו בחתונה. למעשה הכרנו שמונה שנים קודם לכן, בצבא, וכבר אז היא מצאה חן בעיניי, אבל אז הייתי חנון. גם היום אני לא רחוק מזה, אבל לא הפעם.
ניגשתי, בתוך שנייה עלינו על ההיכרות הקודמת. היא לומדת משהו במרכז. דיברנו, היא צחקה, יש לה חיוך יפה, היא מסתכלת בעיניים, גם אני.
התרחקתי, חזרתי, רקדנו, התביישתי קצת, באותו רגע ידעתי שכנראה שצריך "להוריד אותה לריצפה בריקוד" אבל אני לא יודע לעשות את זה. היא מסתכלת בעיניים בזמן הריקוד.
ישבתי איתה ליד משפחתה, דיברנו, יצאנו החוצה, ישבנו.
בדרך חזרה בהסעה היא התיישבה עם המשפחה שלה, אני עם החברים. ניגשתי, וכל הנסיעה והפקק דיברתי איתה ועם אמא שלה. נכון, התאמצתי ליצור רושם. בסוף לקחתי את הטלפון שלה ליד האמא. זה הרגיש לי נכון, למרות שלא עשיתי את זה אף פעם. מצד שני, אני יודע ליצור רושם על אמהות.
התקשרתי למחרת ב-11. לא רציתי לשחק משחקים, הרגשתי שקורה פה משהו נכון. אין מענה, גם אין שיחה חזרה. התקשרתי עוד פעם בשש בערב. כנ"ל.
עוד חשבתי שאולי היא טעתה במספר טלפון (זה לא קורה, אבל כולנו נחשוב כך תמיד). אז נכנסתי לפייסבוק, מצאתי, אבל ידעתי שאו שהיא לא עונה כי היא לא מעוניינת או שאם היא מעוניינת אז היא תמצא אותי. ליתר ביטחון השארתי "פירורי לחם" בפייסבוק של הזוג שהתחתן.
ביום למחרת הייתי בעבודה. בערב היא ביקשה לצרף אותי כחבר בפייסבוק. הדאון במצב הרוח הפך לחיוך מטופש על הפרצוף. צירפתי, החלפנו היי, אמרתי לה שהתקשרתי יום קודם. היא ראתה. חשבה שזה אני, חזרה אליי בפייסבוק כדי שלא אחשוב שהיא מסננת. כאן כבר היה ברור שהיא לא בעניין, אבל אתה לא חושב בצורה הגיונית לחלוטין בנסיבות כאלה. אמרתי לה שרציתי להפגש בסופ"ש. היא אכן לא מעוניינת אבל מנסה לא לפגוע. אני נפגע. לא ממנה, אלא מזה שהדבר שראיתי לנגד עיניי, זה שלא התפשרתי על העקרונות שלי בעבר, זה שהאמנתי בנכונות ובאמת שלי בקשרים, שלכאורה הוכחו כאן כנכונים - הדבר הזה נהרס לנגד עיניי.
יום למחרת אני שולח לה הודעה שאני לא מוותר בכזאת קלות. היא עונה בסמיילי. עוד יומיים של הודעות בפייסבוק. אני קצת לוחץ על טיול, היא לא מתעניינת בנושא.
בדיעבד הייתי צריך להגיד שזה בסך הכל סושי
שישי. אני שולח סמס כדי שתוכל להחליט אם לסנן או לענות, הסמס לא יבש, אלא מייצר עניין. מתקשר, היא עונה, מדברים, היא צוחקת, מדברים עוד. תכננתי להשאיר את השיחה הזאת כך, בלי הזמנה למשהו ספציפי, אבל זה התחבר לי. הזמנתי. היא לא יודעת. אני קצת לוחץ, בצורה חמודה, בדיעבד הייתי צריך להגיד שזה בסך הכל סושי. אבל אני לא התייחסתי לזה כך. היא מעדיפה לענות בהודעה. אני מוריד צלצול ורטט מהפלאפון ונכנס לפאב. אחרי כשעה אני מתפתה לבדוק. אין כלום. כנ"ל בהמשך.
2:00 , אני מגיע הביתה, יש לי הודעה מ-10 וחצי בפייסבוק. תשובה מאכזבת. אני עונה שלטנגו צריך שניים שרוצים לרקוד בזוג ושאני מתנתק. לא מכעס, אלא כדי שיהיה קל יותר.
הקראש הזה שקורה פעם בכמה שנים מותיר צלקת.
זה לא אמור להיות פשוט יותר?
ליתר ביטחון השארתי "פירורי לחם"
צילום: Index Open
מומלצים
