שתף קטע נבחר

לכל הרוחות והשדים היהודים

קערות לחש שנמצאו בבבל, סיפורי כשפים ושדים שנמצאים בתלמוד מוכיחים שהמאגיה היא חלק מהחבילה היהודית. אבל איך זה מסתדר עם "מכשפה לא תחיה"? ומה ההבדל בין קבלה לכישוף? טלי פרקש מראיינת את החוקר ד"ר יובל הררי והרב המקובל יצחק בצרי

בראשית השבוע חגגו ברחבי העולם הנוצרי את ההלואין. בתמונות שהגיעו משם יכולנו לראות מכשפות בנות ארבע וחצי בלוויית ישויות - אנושיות, בדרך לבזיזת הסוכר המסורתית. ועל פניו נראה, ש'לנו' - היהודים - אין קשר עם הממבו-ג'מבו הזה. וכי כשפים הם לא לחם חוקו של היהודי. האומנם?

 

בתלמוד הבבלי, מסתבר, מסתתרים לא מעט סיפורי שדים וכישופים בתוספת "מרשמים" שונים. ובין הלכה לסוגיה, תובלו העניינים בעלילות גבורה ומופתים שמזכירים סיפורי אימה נוסח סטפן קינג. לא מאמינים? תישארו אתנו, ותשאירו את האורות דלוקים.

 

המקובל והכישוף אסור 

"אני כותב להם גט, לכל הליליות הזכרים והנקבות שנראים לה לזו אורי בת מרושיתא ולזה קאקי בן ציפורתא בחלומות הלילה ובשנת היום... לא תיראו להם לא בחלום הלילה ולא בשנת היום שכן אני פוטר אתכם מהם בספר גירושין ובגט פיטורין ואיגרת שיבוקין כדת בנות ישראל, ומיום זה ולעולם אמן אמן סלע הללויה. לשמך עשיתי. גבריאל ומיכאל ורפאל חתומים על גט זה". (גט שנכתב על גבי קערת לחש, לטובת גירוש שדים, מתוך 'הכישוף היהודי', 185- 186)

 

עוד לפני שהחלפנו בינינו מילה וחצי מילה בנושא, מבקש ממני ד"ר יובל הררי, חוקר פולקלור מאוניברסיטת בן גוריון זהירות יתרה. הנושא נפיץ, ולמען האמת אין צורך באזהרה ידידותית כדי להבין שכמחבר הספר "הכישוף היהודי", הוא נוגע באחד מקצוות העצבים הרגישים ביותר של האמונה היהודית. את עצמו הוא מגדיר כחוקר: "אני מתבונן בטקסטים ובחפצים מהעבר ומנסה להבין באמצעותם את החברה של אז". ולפי הממצאים, כישופים היו בהחלט חלק מהחבילה.  


"יש דברים מותרים. בזהירות". הרב בצרי מוביל טקס קבלי (צילום: ציון סאן)

 

את האבחנה בן מאגיה לדת מגדיר הררי, בשונה מחוקרים אחרים, בהתאם לשימוש שלה. לדבריו, "כל ניסיון לתפעל את העולם באמצעות טקסים, ביהדות בעיקר באמצעות לחשים ולשונות השבעה, הוא מאגיה". ואיך כל זה מסתדר עם פסוקים כמו "מכשפה לא תחיה"? לרב יצחק בצרי, בנו של המקובל הרב דוד בצרי, יש תשובה מאוד פשוטה: "יש דברים אסורים כמו דרישה אל המתים, ניחוש עתידות. ויש דברים שמותרים אך צריכים להיעשות בזהירות יתרה". הרב בצרי מותח קו דק מאוד בין כישוף לבין קבלה מעשית. שלדברי הררי חד הם. הרב אף מזהיר שההבדל אינו תמיד מובחן למי שלא בקי בחומר. לדבריו ,"בכישוף מרבים להשתמש בשדים או ישויות לא קדושות. ולעומתם מקובל אמתי, יזמן במידת הצורך לעזרה מלאכים בלבד".

 

לד"ר הררי האיסור על כישוף לא מפריע. "אם חז"ל אמרו שאסור. זה לא מחייב שזה לא היה מנהג רווח בעם. התלמוד מייצג דורות של חכמים ומגוון דעות. אנחנו נתקלים שם במשפטים בנוסח: 'לשד של בית כיסא אמור כך', 'לשד כזה אמור כך'. מה גם, שאפשר לראות שחכמים עצמם ידעו להשתמש באמצעים של כישוף במידת הצורך. אנחנו קוראים על רבי עקיבא וחבריו שמין (גוי), אסר אותם בבית מרחץ באמצעי כישוף והם התירו את עצמם. רבי אליעזר ורבי יהושע שמצילים ידיד ברומי ממכשפה מקומית שהטילה בו כישוף אימפוטנציה. ומה שהם עושים בתגובה מוכיח, שאם צריך, 'הם יודעים את העבודה".

 

הצד האחר 

אמר רב הונא: לקדחת שלישית יביא שבעה קוצים משבעה דקלים, ושבעה קיסמים משבע קורות, ושבע יתדות משבעה גשרים, ושבעה אפרים משבעה תנורים, ושבעה עפרים משבעה קברים, ושבעה כפרים (זפת) משבע ספינות, ושבעה גרגירי כמון, ושבע שערות מזקנו של כלב זקן, ויצור אותם בחלל של בית הצוואר בחוטי שיער". (בבלי, שבת ס"ו, ע"ב)

 

זה, מרשם לריפוי קדחת? אני שואלת באירוניה את ד"ר הררי שממהר לסנגר. "ומיץ רימונים שמורחים ליולדת על הבטן להקלה בלידה. זה בסדר? ואם מוסיפים לזה זנב לטאה, אז יש בעיה? ואולי יש לזנב הזה כוחות ריפוי ברפואה העממית? רוב הסיכויים שמה 'שהקפיץ' אותך במרשם הזה זה הכמויות. 'כשהרכיבים', מוזרים ככל שיהיו, מופיעים ביחידת מידה אחת , זה אכן מריח כישוף".

 

"אבותינו טרום עידן המדע, נהגו להשתמש באמצעים האלה כדרך פרקטית לתפעל את העולם בדרך שהם הכירו". ואכן, 1500 קערות לחש "יהודיות למהדרין" שנמצאו בבבל, מאותה תקופה מוכיחות כי העיסוק בלחשים זכה לפופולאריות. "על חלק מהקערות", אומר הררי, "רשומים שמות מפורסמים או ציוני שייכות לרב מפורסם, כגון שכנו של רב זה וזה". לכן הוא לא מהסס לומר כי "מי שכתב אותם, היו אנשים יודעי קרוא וכתוב ששלטו בתנ"ך. הם לא היו סתם אספסוף אלא האליטה".

 

מי מכיר את המלאך שבקיר?

"לאהבה, כתוב על ביצה ותניחה על האש ותאמר, כשם שאני מדליק זאת הביצה והשמות, כך יידלק לב פב"פ (פלוני בת פלוני) על פב"פ, שלא יהיה לה נחת רוח ולא לשום אדם להביט , עד שתבוא האהבה בלב פב"פ". והנה לכם רצפט קדום, מתוך כתב יד יהודי העוסק בקבלה מעשית. ומטרתו לעורר אהבה בליבה של אישה סרבנית.

 

סיפורי הכשפים בתלמוד, אינם חותמים כידוע את העיסוק במאגיה. בין ספרי הכישוף היהודים נתן לגלות שמות לא מוכרים לארון הספרים התורני כמו: "ספר חנוך" הכושי, "ספר הרזים" או "חרבא דמשה". גם בעידן "צייד המכשפות" של ימי הביניים, הספרות המאגית היהודית רק פרחה ולבלבה. במאות הבאות נוצרו לא מעט כתבי יד וספרי מרשמים, לטובת המתעניינים בפרקטיקה. וכל זה, מבלי שאמרנו מילה וחצי מילה על הגולם מפראג והרב שידע ליצור אותו.

 


הרב בצרי (צילום: ציון סאן)

 

ובעוד הרבנים שמרו לרוב את השימוש "בשיטת הסוד" למקרי מצוקה - עלילות דם, דיבוקים וסכנת חיים. מתחת לפני השטח פרחו להם אין ספור נוסחאות לטובת שימוש יום יומי: ריפוי בהמות, התאוששות משכרות, להצלחה בלימוד התורה ולכוח זיכרון. ועד לשאיפות אזוטריות הרבה יותר, כהליכה על המים "וקפיצת הדרך".

 

הליליות שבעת העתיקה היו שבט שלם, חלק משאר משפחות השדים האחרות, התנקזו בימי הבינים סביב "הלילית האחת", אשתו הראשונה של אדם הראשון והרדיפה שלה אחרי תינוקות ונשים בעת הלידה. "הכישוף היהודי האשכנזי" הפופולארי ביותר, לדברי הררי, עוד בטרם התפתחה תעשיית הקמעות של ימנו, הייתה כתיבת נוסחאות על גבי הקיר להוצאת הליליות החוצה והעמדת המלאכים השומרים - סנוי, סנסנוי וסמנגלף, שתפקידם לוודא, כי הגברת נשארת בחוץ.

 

"הקמע הוא כוח סגולי חזק", אומר הרב יצחק בצרי. "את הקמע הראשון יצר משה רבנו והוא נקרא נחש הנחושת, כל מי שהביט בו היה נרפא. חזקיהו המלך הצדיק שבר אותו לחתיכות וזרק אותו לים המלח, כאשר ראה שעם ישראל החלו לעבוד אותו ככוח בפני עצמו. הוא, אפשר להגיד, היה המתנגד הראשון לכתיבת קמעות".

 

הרב בצרי מספר, כי חכמים לאורך כל הדרות לא ששו לכתוב קמעות: "הביקוש הגיע מהעם. בעירק למשל, הרבנים ידעו שאם הם לא יכתבו. היהודים ילכו לקחת קמעות טומאה מהמוסלמים לכן הם עשו את זה. מצד שני, תעשיית הקמעות שמדפיסה אותם בסיטונאות בסין היא לא התשובה. קמע צריך להיכתב בתענית ובקדושה על ידי מקובל, עבור אדם מסוים באופן ספציפי. 'מוצרי קבלה' שמוכרים בחניות, הם לא באמת קבליים".

 

הרב גם מזהיר מהליכה לכל מני מקובלים שלדבריו "יכולים להזיק לאדם, יותר מאשר להועיל. מקובל שיש לו זמן לקבל הרבה אנשים אינו מקובל. רק תפילה אצל מקובל אימתי לוקחת 8 שעות ביום . וזה לא כולל לימוד תורה. כך שזמן הרבה לקבל אנשים אין לו".

 

לדבריו, ידיהם של הרבנים המקובלים מלאות מקרים של קמעות מכוחות הטומאה ששיבשו דעתו של אדם וסיאנסים שהפכו מבדיחה לחבר'ה להטרדות מעולם אחר: "אסור להשתמש בקבלה מעשית. גם המקובלים של היום שמשתמשים בשמותיו של הבורא ובמלאכים עושים זאת עיקר בכוונה ולא בפה ממש. שהרי כולנו טמאי מתים. המלאכים לא אוהבים את השימוש שעושים בהם בני אדם, ואותם לשנות ההשבעה שכובלות אותם יכולות לפנות כנגד הכובל ולחבל בו".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
הכישוף היהודי. הספר
"הכישופים חלק מהחבילה". הררי
מומלצים