אתה זוכר שנסענו לאילת

באנגלית אומרים Boys Will Be Boys. אני נורא אוהב את הביטוי הזה. בדרך כלל הוא נזרק לאוויר כשמישהו צריך להסביר למה איזה גבר עשה הרגע משהו ממש מטומטם, ומה שהכי יפה זה שברוב המקרים הוא פשוט סוגר את הדיון בלי להשאיר מקום לשאלות נוספות. נגיד, הבן שלך שיחק עם גפרורים ושרף חצי כיתה? טוב, בויז וויל בי בויז. בעלך נסע למשחק של מכבי באירופה, הלך מכות עם האוהדים של היריבה, ועכשיו הוא בכלא הסרבי? ככה זה, בויז וויל בי בויז.

נזכרתי בביטוי הזה כמה פעמים במהלך מסיבת הרווקים של דוּדי, חבר ילדות שלי. ואל תבינו לא נכון, אני והחבר'ה לא שרפנו שם כלום ולא הלכנו מכות עם אף אחד. פשוט היינו, אתם יודעים, בויז.

לא יתחילו בלעדינו

"תגידו, אני היחיד שהביא משקפת ושנורקל?".

"בשביל מה משקפת ושנורקל?".

"מה בשביל מה? אילת, אלמוגים, עניינים. לא נצלול קצת?".

"כשחושבים על זה, לא".

איזה כוכב הרוטשילד הזה. היית מצפה שאחרי כמעט 20 שנה בחבר'ה הוא כבר ידע עם מי יש לו עסק. הרי רובנו מסוגלים לצאת עם גב תפוס רק מלפתוח את החלון של האוטו.

כוס אמק כביש הערבה הזה. היינו צריכים לקחת טיסה. מצד שני, רק כשנוסעים לאילת אפשר לשפשף קצת את השיחות האלה שמתחילות ב"פששש, קלוט איזה נוף הבנאדם שגר פה רואה כל בוקר מהחלון", ונגמרות ב"חופשי, אבל מיליון דולר לא הייתי גר פה חודש".

בחודש הבא: תמונות מטיול השורשים של קמרלינג בלודג'

(צילומים: ליאב פלד)

11 חבר'ה בדרך לשלושה ימים באילת כי בעוד שבועיים תעמוד מיכל מתחת לחופה עם דודי. חוץ ממנו יש כאן חמישה נשואים וחמישה רווקים, כמה בעלי מקצועות חופשיים וכמה שחופשיים כרגע מכל מקצוע. אוהדים של חמש קבוצות שונות בליגת העל, מזרחיים ואשכנזים. כולם כבר מגדלים כרס קטנה, כולם מתבאסים ממנה, רק אחד מנסה לעשות משהו בקשר לזה.

"בחייאת עודד, מה נסגר, איזה חודש אתה?".

"לא, כי אתה ממש אבי רזון".

צודק. אפילו המעלית בבניין שלי קוראת לי שמנצ'יק. בשיא הרצינות: כבר שלוש שנים אני גר בבניין הזה, ורק הבוקר שמתי לב שעל לוחית המתכת הזאת שמתחת לכפתורים כתוב "עד ארבעה אנשים או 300 קילו". חשבון פשוט העלה שמבחינתה, כל איש שוקל מקסימום 75 קילו. אני תקוע כבר איזה שנתיים על 76.

באילת מחכה לנו הווילה של סטלה ארטואה. כן, הבירה: שילוב של חושים עיתונאיים מחודדים ושחיתות חסרת בושה סידרו לי ולחבר'ה שני לילות בווילה אול אינקלודד שהיא מחזיקה בעיר הדרומית כי, האמת, שאלה טובה למה היא מחזיקה אותה. אבל אין ספק שהיא ממש אול אינקלודד: שבעה חדרי שינה, בריכת שחייה, חדר ביליארד, שולחן פוקר, שולחן פינג־פונג, שף פרטי, 5.2 מיליארד בקבוקי בירה ושתי מסאז'יסטיות שיגיעו ביום השני לשהותנו כדי לשחרר כל מה שנתפס ביום הראשון לשהותנו.

למרות המסאז'יסטיות, האמת היא שמסיבת רווקים היא מטבעה הנגטיב של חוות בריאות. שותים הרבה יותר מדי, אוכלים המון שטויות בשעות לא הגיוניות, ישנים חרא, מעשנים המון, נרדמים בשמש, מעבירים שעות בישיבה כפופה ליד שולחן פוקר, מתעצבנים כי שי הפוקסיונר הזה שוב תפס בריבר את הקלף היחיד שהיה יכול לסדר לו את הקופה.

"יא וואראדי, זה נראה יותר טוב מהתמונות באינטרנט".

"כן, שיחקו אותה לגמרי".

"יא מתלהבים, כולה ווילה. מי בא לים לצלול?".

כוכב הרוטשילד הזה.

תן למחשבות לרוץ

טוב, הווילה הזאת היא באמת שיחוק. כל אזור הבריכה נראה כמו סצנה מסרטי הקולג' האלה: מזרני ים מעוצבים, אקדחי מים, צעצועי בריכה דביליים. חסר רק הקטע הקבוע של בובת המין המתנפחת שפתאום חותכת את הפריים.

השמש כאן רוצחת. אייל מזהיר שאם לא נעבור קצת לצל, תוך שעתיים כולנו ניראה כמו מגדה, הזקנה הוורודה והמקומטת מ"משתגעים על מרי". אייל הוא זה שמוריד לכל החבר'ה סרטים מהרשת. אני חושב שבכל חבר'ה יש אחד כזה.

"זוכרים את המסיבה בווילה בקיסריה?".

"אוקיי, מי רוצה לנהוג במשאית שלנו למצעד הגאווה?" 

פעם, באיזה פרק של "הסופרנוס", טוני אמר לפולי שאין צורה נחותה יותר של תקשורת בין אנשים משיחות שמתחילות ב"זוכרים את הפעם ההיא". אבל שיזדיין השמן הזה: אצלנו בחבר'ה מתים בדיוק על השיחות האלה. לא יודע אם זה כי הן לוקחות אותנו לתקופה שהיינו צעירים יותר, משוחררים יותר ומודאגים פחות. פאק, אני אפילו לא זוכר שבכלל היינו כאלה פעם. אני רק יודע שגברים, בכל גיל, אוהבים להתערבב עם הנוסטלגיות האלה. וחוץ מזה, הווילה בקיסריה באמת היתה יציאה. אני זוכר איך הבנו פתאום, רק אחרי כמה שעות טובות שם, שזה לא מקרה שהריהוט המינימלי בסלון המרכזי - ספת עור בצבע ורוד, שולחן סנוקר, בר קטן - מזכיר תפאורה של סרט כחול. מאוחר יותר שמנו לב גם לכתמים המוזרים על הלבד של שולחן הסנוקר. בדיעבד, יש מצב שמגע בלתי מוגן עם המקלות או הגיר היה עלול להסתיים בהריון. בקיצור, נכון שאם מצמידים את האוזן לקונכייה אפשר לשמוע בתוכה את הים? אז אם הייתם מצמידים את האוזן לאגרטל שעמד שם באמצע הסלון, כנראה שהייתם שומעים גניחה.

"אבל זה עוד כלום לעומת המסיבה בווילה השכורה ההיא בראשון לציון".

"אשכרה, איך קמנו ומצאנו את בעל הבית מכין לעצמו קפה במטבח. והכי פארטייה שאסי שואל מה הוא עושה פה, וההוא אומר לו 'בסוף לא התארגנתי על מקום לישון, אז חזרתי בלילה ונרדמתי בחדר של הילד'. רק על זה היינו צריכים להוריד לו איזה אלפייה מהכסף".

טוב, אולי צדק טוני סופרנו. אולי באמת לא מדובר בשיחות הכי אינטליגנטיות בעולם. אולי גברים בני 35 אמורים להיות מסוגלים לייצר משהו מתוחכם יותר מהתרפקות על צחוקים מפעם. הרי אסי, ירוש וזוהר כבר עם שני ילדים כל אחד, ואסי השני השאיר בסין כמה ביזנסים רציניים מאוד בשביל להגיע למסיבה הזאת, ועודד בכלל בדרכו למשרת יו"ר הדירקטוריון של בזק. אפילו יהונתן שלי כבר מקשקש משפטים שאני לא יודע מי מלמד אותו. בכלל, זה לא קצת מוזר שאנשים בני 35 פלוס הם עדיין חבר'ה? כאילו, ממש חבר'ה: חוץ מהפוקר של ימי חמישי אנחנו גם יוצאים לשתות ביחד, טסים לחו"ל ביחד ומתבאסים בצוותא מנבחרת ישראל.

מצד שני, רק מישיבה פה על שפת הבריכה אפשר לראות שזה לא באמת כמו פעם. ועזבו את הקשקושים על הכרס והקרחת, כי ג'ורג' קלוני אף פעם לא היינו: הקטע הוא שלפחות חלקנו כבר לא מי שהיינו, ואפשר לראות את זה בדברים הקטנים. למשל, לכל הרווקים אין מושג איפה הסלולרי שלהם. רוב הסיכויים שהם גם לא זכרו להביא מטען. הנשואים לעומתם מקפידים כל הזמן לשמור את הנייד קרוב, ומדי פעם מקבלים שיחה ופורשים הצידה כדי שהשאר לא ישמעו אותם מדברים עם האישה בטון של קוקסינלים. אז עכשיו כשאני מסתכל על החבר'ה שלי ששוכבים חצי מעולפים ושלושת רבעי שיכורים מסביב לבריכה, נזכרים בפעם המי־יודע־כמה במסיבות הקודמות, זה פתאום נראה לי טיפה עצוב. אבל אז אייל תוקע נוד עצום וכולם נקרעים שעה מצחוק. 

כולם היו בראש אחד

תשמעו, אני מתנצל אם יצאתי מלנכולי מדי בכל הקטע שהוביל לאייל ולנוד העצום שלו. באמת שאני לא בא לבאס. פשוט שמתי לב שבזמן האחרון, אירועים כמו מסיבות רווקים גורמים לי להרגיש זקן מדי בשביל החרא הזה. קחו למשל את עניין החשפנית: בתור בוגר של המון מסיבות רווקים שהנאמבר האמנותי שלהן היה מישהי שנראית מצוין בלי בגדים אבל טובה בלרקוד כמו שאתם טובים בלסרוג, אני יכול לומר לכם באחריות שהסיפור הזה לא עובד כבר מזמן. כלומר, גם אם התמזל מזלכם ליפול על מישהי שלא מזכירה ויזואלית את מקרר האבטחה שהגיע איתה, קשה להאמין שתצליחו ממש להידלק מזה. בטח לא כשמסביבכם יש חתן לעתיד שמרוב מבוכה היה מעדיף להיות עכשיו בבית התפוצות, ועוד כמה חוליגנים שעומדים בצד וזורקים יציאות חצי מצחיקות בקצב של אחת לפטמה.

ואם כבר מדברים, שאלה: מהם כללי הנימוס המקובלים בסיטואציות האלה? נגיד, האם ראוי לכבות פלאפונים ברגע שמתחיל המופע? 

דוגרי, הדבר היחיד שממשיך לעבוד בכל הסיפור של החשפנית גם כשאתה כבר לא בן 25 זה הקטע של לפני, ואני מדבר על לפני שהיא בכלל מגיעה. ברוב המקרים זה מתחיל בדפדוף מבודח באחד המגזינים המכובדים האלה שמחולקים חינם בפיצוציות, ואני לא יודע מתי יצא לכם לאחרונה להחזיק אחד כזה, אבל תנו לי להגיד לכם משהו: זה הדבר הכי מצחיק בהיסטוריה. ברצינות, מישהו צריך לתפוס את תותח הקופירייטינג שהגה את "אם היא לא דוגמנית, אז רק תשלם על המונית" ולתת לו פרס על מפעל חיים. ואיכשהו, גם אם במודעות האלה יש 200 מספרי טלפון שונים, הם תמיד מגיעים למקסימום אותם שלושה "אמרגנים". תזכירו לי לספר לכם בהזדמנות על הפעם ההיא שהתעקשנו על חשפנית במובן האנציקלופדי של המילה, אבל הבחור שענה לנו נזף בנו ש"פה זה לא מיומנה. הבנות כאן לא יודעות לרקוד, אבל מזדיינות כמו אלופות עולם".

"בוא'נה רוטשילד, נכון אמרת שהבאת משקפת?".

"למה, הולכים לצלול?".

"כן, בבריכה. דודי הדפקט הזה הפיל את הקובייה של השש־בש ואנחנו מחפשים אותה על הקרקעית כבר שעה".

סע לאט

עשר דקות אחרי שעזבנו את הווילה, עייפים אך שיכורים תחת, קיבלתי טלפון מהנציג של סטלה ארטואה. הוא סיפר בטון חגיגי במיוחד שאחרי ספירת מלאי, התברר שאני והחבר'ה הצלחנו לפרק תשעה ארגזים של 24 בירות כל אחד בפחות מ־48 שעות. ואחסוך לכם את החישוב: זה יוצא כמעט 20 בקבוקים לראש. מדהים כמה אלכוהוליסט יכול להיות הבנאדם כשזה לא עולה לו כלום.

לקראת סוף המסיבה התחילו ספקולציות לגבי זהותו של החתן הבא - פחות מתוך הכמיהה לראות עוד חבר מקים בית בישראל, ויותר מתוך הכמיהה להעביר שוב כמה ימים עם המוח על ממתינה והכרס על מזרן ים מצועצע. אבל אז, כולה חצי שעה צפונה מאילת, כבר קיבלנו פלאשבק מהחיים האמיתיים שלנו: עודד זרק משהו על זה שרק ביטבתה אפשר לקנות לילדים בימבה בצורת אופנוע, משהו שיהפוך את הדור הבא שבבית לעוללים הכי קולים בשכונה.

ברור שעצרנו לקנות.

ואולי זה כל הסיפור. אולי צריך פשוט להמשיך באותה מתכונת. לנסות למצוא את האיזון שבין החיים האמיתיים - כולל האחריות שבאה עם האבהות, כולל המטלות בעבודה, כולל שאר ההתשות היומיומיות - לבין הצורך להיות חבר'ה שמתנהגים כמו חבר'ה. לשתות יותר מדי, לעשן יותר מדי, להסתלבט אחד על השני, לנקות אחד את השני בהולדם, לנפח בלי בושה סיפורים נוסטלגיים מפעם, להתווכח על השטויות הכי מפגרות ואז לסגור את הדיון ב"טוב, לך תזדיין". לא משנה בני כמה נהיה, לא משנה עם מי נתחתן וממה נתפרנס. אחרי הכל, זה אפילו לא בשליטתנו. אמרתי לכם בהתחלה: גברים יהיו גברים, לא משנה מה.