שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בו בוערת אש
    "האוסף הפרטי" של אילן וירצברג אינו קיבוץ סטנדרטי של מיטב השירים, אלא ביצועים מחודשים ליצירותיו, מתקופת "בציר טוב" ועד עתה. זו ההזדמנות להכיר אותם בשיא בשלותם


     

    13 אלבומים הוציא אילן וירצברג, אבל בתודעה הוא מזוהה בעיקר עם אלבום אחד - "בציר טוב". האלבום משנת 1982, שבו וירצברג ושמעון גלבץ הפכו את שיריה של יונה וולך מחומרי נפץ שבכתב לקלאסיקות מושרות, הוא אחד האלבומים הישראלים החשובים ביותר, ובכל זאת הוא לא ממצה את פועלו של וירצברג.

     

    כמלחין, מעבד ומפיק מוזיקלי, הוא התפרסם בעיקר בעבודותיו עם אחרים, למשל נורית גלרון ("הלילות הקסומים", "כולנו זקוקים לחסד", "אתה הרי יודע" וגם שירי אלבומה האחרון), שמוליק קראוס (ואגב, וירצברג הוא הקול המלווה בשיר "רואים רחוק רואים שקוף"), גלי עטרי, טובה גרטנר ורבים נוספים, ואף הלחין מוזיקה לסרטים ("מאחורי הסורגים", "חיוך הגדי", "אל עצמי", "חימו מלך ירושלים", "אחד משלנו").


    עטיפת האוסף. לא מחכה להכרה המונית 

     

    כמוזיקאי פעיל, וירצברג יוצר גם לעצמו, בהתמדה יציבה, אלבומים חדשים ומשובחים. האחרון שבהם, "בזמן אמת", יצא רק בשנה שעברה. בימים אלה יצא "האוסף הפרטי - שירים מתוך אלבומי הסולו", ונשאלת השאלה מדוע בכלל בחר להוציא יצירה שכולה שירים שאינם חדשים? וירצברג, כך נראה, אינו מחכה, או אולי התייאש מלחכות, להערכה ולהכרה ההמונית המגיעות לו, ולכן אולי החליט לעשות מעשה ולהכריז: כל זה - שלי. אני יצרתי את זה. "לא יכולתי לעשות עם זה כלום"? הוא דווקא יכול, והתוצאה היא האלבום הזה.

     

    וירצברג היה יכול להסתפק באלבום אוסף נוח וסטנדרטי, פשוט לקבץ את מיטב שיריו, ותו לא. אבל כמוזיקאי בעל עקרונות, וגם חרוץ, הוא בחר להקליט את השירים מחדש. כמובן, ייתכן שהיתה כאן מחשבה פרקטית יותר: על ידי הקלטה מחודשת, וירצברג אינו תלוי יותר בחברת התקליטים והופך בעצמו לבעלים של המאסטרים לשירים שיצר.

     

    האוסף לא מציג עיבודים שונים באופן מהותי מהביצועים הקודמים, אלא דווקא בכאלה ששומרים על רוח (ורוק) המקור, אבל בגישה עדכנית ובאופן המאפשר לו להפגין את הווירטואוזיות הנגינתית שלו, בעיקר בגיטרה חשמלית. היא נשמעת היטב, בעיקר כשהעיבודים מינימליסטיים וכוללים מלבד גיטרות ובס (שלו ושל ישי גזית) גם תופים (אייל הרכבי ושאול אליהו) וקלידים (עדי דגני באורגן המונד, פסנתר וסינתסייזרים). ולמרות היעדר קישוטים מקובלים מאגף כלי הנשיפה והמיתר, ההפקה נשמעת עשירה ומהווה מצע מדויק לקולו של וירצברג - עדין ושברירי בגבהים, ובעיקר מלא הבעה.


    וירצברג. כתיבה פשוטה וכנה בלי לייפות (צילום: עידן הובל) 

     

    האלבום נפתח בלהיטיו של וירצברג, תחילה מתוך "בציר טוב" - "סקס אחר" ו"לא יכולתי לעשות כלום", ובהמשך "על מדרגות התיאטרון". אבל מיד הוא עובר לשירים הפחות נודעים, וכך מתבררים ממדי ההחמצה שבחוסר ההיכרות הקודמת איתם, ובו זמנית זוהי הזדמנות להתוודע אליהם ולשמוע אותם משודרגים בבונוס הבשלות.

     

    התכנים, שהצטברו לאורך השנים, עוסקים במצבי נפש מעורערים ועכורים, שהופכים צלולים ובהירים. "היום זה יום שבו אתה מגלה את עצמך... שבו הכל מתבהר בסיפור שלך" ("עוד יום עלה"). ובאמת, הסיפור של וירצברג נשמע בהיר להפליא. הוא כתב את המילים ל-12 מתוך 16 שירי האלבום, וכתיבתו פשוטה, כנה ודוברת אמת בלי לייפות. "הזמן לא מרפא את הכאב", הוא מדווח באומץ, דוקר למוות את הקלישאה האשלייתית. "הזמן רק מלמד אותנו רק לשאת את הכאב, רק לדעת את הלב שלי".

     

    ואכן, הלב של וירצברג נגלה מתוך שיריו. כולם חושפים את כישרון ההלחנה שלו וחלקם
    אוצרות של ממש, כמו "כוכב שמסתובב" ו"הדרך לגן עדן" - עם קולה המלווה של טל וייס וסיום אינסטרומנטלי מקסים. "אולי זו הדרך שהולכת אל הגיהנום. אולי לגן העדן", הוא שר שם, ובאופן שהולם את נקודת הזמן הנוכחית בקריירה שלו, הוא ממשיך: "להחזיק חזק שלא ליפול על הפרצוף. להתרומם, לעוף".

     

    "אילן וירצברג - האוסף הפרטי", "היי פידליטי"

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "בו בוערת אש"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים