הם לא כמונו
רבנים לא רוצים פליטים סודנים בשכנות בבני ברק. לא רק הם. אריאנה מלמד עם סיפור שמראה עד כמה הם לא לבד
זו היתה שכונה שלווה ומהוגנת, וחשבנו שתישאר כזאת תמיד: אמנם, איש מאיתנו לא טען שהיא היפה שבשכונות או הנעימה שבהן, וגם בתינו לא היו בתי מידות אלא בניינים צפופים וכעורים למדי, אבל היא היתה שלנו: של הקהילה שלנו ושל אורח החיים שלנו ושל ילדינו, שממילא לא הסתובבו בשכונות אחרות ולא הכירו דרך חיים אחרת.
ואז, יום אחד וללא כל הודעה מוקדמת, הגיע ההוא.
הוא נראה שונה מאד מאיתנו: חיוור, עם תספורת מאוד לא אחידה, ומין מצנפת מוזרה מונחת על פדחתו. היתה לו רק מזוודה אחת והוא אמר שהוא נמלט מאימתה של איזו מלחמה שבקושי שמענו עליה ואנשינו ודאי לא היו מעורבים בה, בארץ שבה בכלל אין אנשים כמונו. הוא אמר – במלים המעטות שידע בשפתנו – כי הוא פליט שברח מהמדינה ההיא, שבה טבחו במשפחתו בגלל שאמונתה שונה מזו של השליטים ובעלי הכוח והנשק. משכנו בכתפינו: זה לא ענייננו. לא הבנו מדוע ברח דווקא לכאן ואל השכונה שלנו, אבל לא שאלנו יותר מדי שאלות. אנחנו לא ממהרים להתערב בענייניהם של אנשים אחרים כל עוד הם מניחים לנו לחיות על פי דרכנו.
להפתעתנו, הוא ביקש לשכור דירה דווקא אצלנו. הדירה היתה מן המוזנחות ביותר שבפאתי השכונה שלנו, ובעל הבית שכבר שנים לא מתגורר בשכונה כאן הסכים להשכיר לו, וככה התחילו הצרות.
כי מתברר שההוא הודיע לחברים שלו, או לקרובים, או השד יודע מי – ובתוך שבועות מספר הם כבר היו תריסר או יותר, משתרכים עם המזוודות הבלויות שלהם על מדרכות השכונה שלנו, בולטים כל כך בשונות להם, מדברים בשפה שאיש מאיתנו לא מבין וממאנים ללכת: באורח פלא נמצאו להם עוד כמה דירות, בהם התיישבו עם המשפחות הגדולות שלהם והמוני הילדים שלהם, וכבר אי אפשר היה לצאת מבית התפילה שלנו מבלי שנבחין בהם ברחוב ובמכולת ועל הנדנדות בגן השעשועים הקטן של הילדים שלנו.
מובן שאמרנו להם לא לשחק עם הילדים של ההוא, ובכלל – לא לדבר עם הילדים של ההם, כי אנחנו לא ממש יודעים מי הם ומה הם רוצים מאיתנו, והילדים ההם הרי שונים כל כך מאיתנו, מי יודע אילו מנהגים פסולים או אפילו מחלות, חלילה, הם מביאים איתם: כמה מאיתנו אפילו אסרו על ילדיהם לרדת לגן השעשועים כשראו שהילדים של ההם נמצאים בו. לעולם אי אפשר להיות זהיר מדי, כשמדובר בבריאותם ורווחתם של ילדים.
והאמת, חששנו גם לרווחתנו. ההם התגלו כאנשים חרוצים ביותר שלא בוחלים בשום מלאכה, מלוכלכלת ככל שתהיה. אמנם, אנשינו אינם עוסקים בדרך כלל במלאכות בזויות, אבל צריך היה לחשוב על העתיד: האם לא יגזלו, בחריצות ובעורמה, את פרנסתנו?
ואחרי חודשים מספר כבר אי אפשר להתעלם מהם, למרות שניסינו. הם התרבו – ממש כמו חרקים, הם והמזוודות שלהם, בזרם בלתי פוסק של אנשים עם מצנפות ונשים עם מטפחות על הראש, כולם עם הסיפור הזה על המלחמה, והטבח, והאונס, והפחד – אבל מה לנו ולזה?
עוד לפני שהבנו מה בעצם קורה כאן, הם כבר הקימו לעצמם מין בית תפילה מאולתר ממנו בקעו כבר השכם בבוקר זעקות של גברים בשפה לא מוכרת לנו, וכשהצצנו, ראינו שהם עטופים במין סדינים מפוספסים שכאלה ומתנועעים בצורה בלתי הגיונית לגמרי וגם מאיימת ביותר: זה, צריך להודות, היה מה ששבר אותנו. כמה מאיתנו אפילו רעדו מפחד. תוסיפו לכך את העובדה שבערב יום המנוחה שלהם הם שרו בקולי קולות בדירות שלהם והטרידו את מנוחתנו, ולמחרת צפינו בהם הולכים ברחובה הראשי של השכונה כשראשיהם עטורים במעין קסדות מפרוות של חיות – ותבינו מדוע פעלנו כפי שפעלנו.
איננו אנשים אלימים. אנחנו בני תרבות, ואנחנו מתייעצים עם מורינו הרוחניים בכל דבר ועניין חשוב בחיינו. ביקשנו איפוא לשמוע מה בפיהם, והם קבעו, באורח חד משמעי, שאסור להשכיר עוד דירות לאנשים האלה. הרי ברור שהם מטילים צל גדול ומורא גדול יותר על מעלתנו הרוחנית, אמרו החכמים שלנו.
נשמנו לרווחה. הם עדיין נמצאים כאן, אבל חדשים כבר לא מגיעים. שייקחו את המלחמה שלהם והטבח שלהם למקום אחר, מצידנו. חוזי השכירות האחרונים שלהם עומדים לפוג, ואיש בשכונה לא יעז לחדש אותם. עוד מעט, ברצות האל, כבר לא יהיו כאן יהודים.
לפנייה לכתב/ת 
אילוסטרציה
צילום: קובי קואנקס
מומלצים
