פוחדים ממפגש חברי: איך לטפל בחרדה חברתית

החברה בישראל שמה דגש גבוה מאוד על הנושא החברתי, אך עבור קבוצה לא מבוטלת של אנשים לא מדובר בתחום פשוט. עבור אותם אנשים, המוגדרים כסובלים מחרדה חברתית, מפגש חברתי הוא לא בילוי, אלא קושי אמיתי שגורם להם לחרדה עזה. החרדה היא עבורם בלתי נסבלת, מעוררת חוסר אונים ותסכול ניכר. הם אמנם מנסים להתגבר עליה, אך פעמים רבות הניסיונות הללו אינם עולים יפה, ולכן עם הזמן הם מנסים פחות ופחות.

החרדה וההימנעות ממצבים חברתיים מובילים לבעיות ניכרות בחייהם של אותם אנשים. ההפרעה עשויה למנוע מהם להשתלב במסגרות שונות של לימודים ועבודה, לפגוע בצורה ניכרת ביכולת ליצור ולשמר קשרים חברתיים, ולגרוע באופן ניכר מהסיכויים לצאת ולתור אחר בן או בת זוג. כל אלו עלולים לגרום למצוקה קשה, דיכאון וייאוש.

תחת זכוכית מגדלת

אל תופעת החרדה החברתית ניתן להתייחס כאל מפגש של האדם עם עצמו, דרך החברה. הכוונה בכך היא שהחברה משמשת לנו מעין מראה, דרכה אנחנו פוגשים את עצמנו בשלל מימדים. דרך המראה החברתית אנחנו לומדים להכיר, להעריך, לשפוט ולשקול את עצמנו.

כאשר אנחנו חווים קושי עם המראה החיצוני שלנו, עם תכונה או עם התנהגות בולטת, ההשתקפות במראה החברתית עלולה להיראות לנו איומה ונוראה. החברה גורמת לנו להרגיש חשופים ותחת זכוכית מגדלת. נדמה לנו שכל מה שאנחנו מנסים להסתיר בעמל רב, מתגלה מיד כאשר אנחנו נמצאים בחברה.

מפגש עם חברים. חשש שיבחינו בפגמים (צילום: index open)

הפגמים יכולים להיות שונים ומשונים. זה יכול להיות אף ארוך במקצת, כמה קילוגרמים עודפים, הקרחה או שיעור יתר, שנראים לנו כבלתי מתקבלים בחברה, וגם אם אנחנו משקיעים בהסתרה, אנחנו בטוחים ש"רואים לנו", שסודנו נחשף ועלינו להתבייש הן בפגמים שלנו והן בניסיון להסתיר אותם. גם כשמדובר בהתנהגויות שונות התופעה דומה. גימגום על גווניו השונים, עוויות ופרצופים, צורת הליכה ותנועות ידיים - כולם עשויים לעורר בנו בושה, רצון להסתיר וחשש שיקלטו, יצחקו, ישפילו וינדו אותנו.

יחד עם זאת, בדרך כלל הקושי של אנשים הסובלים מחרדה חברתית לא סובב סביב גופם והתנהגותם, אלא סביב פנימיותם. הם חשים כי משהו אצלם לא בסדר, משהו פגום, ושבסיטואציות חברתיות אותו פגם יתגלה.

פעמים רבות המצב מסובך עוד יותר, מאחר והאדם שסובל מהחרדה החברתית כבר לא יכול לומר מה הבעיה, מה לא בסדר ודורש תיקון. הוא רק יכול לומר כי זו תחושה חזקה מאוד שמלווה אותו ושהוא חושש שהיא תתגלה במקרה שיהיה בחברה. 

במקרים שכאלו מה שמקבע את ההפרעה זהו הפחד מהפחד. קשה לאותם אנשים לומר מה לא בסדר אצלם וממה הם פוחדים, ונשאר אצלם רק פחד איום ונורא להופיע בסיטואציה חברתית ולתת לפחד, לחוסר הביטחון ולבושה לצאת לאור ולהתגלות. במצב כזה נוצר למעשה כדור שלג שמתגלגל, כאשר קשה מאוד לעצור אותו.

טיפול קבוצתי: התמודדות בתנאי מעבדה

אך כדאי לדעת כי למרות המצוקה, הייאוש הרב והאופי המעגלי של ההפרעה יש מה לעשות. כל גישות הטיפול המקובלות מנסות לתת תשובות, כל גישה על פי דרכה ואמונתה, למוקד הבעיה.

הגישה הרפואית, הפסיכיאטרית, מנסה לטפל בסימפטום, ועל כן תציע נוגדי חרדה, שאמורים לסייע בהפיכת הסיטואציה החברתית לאפשרית; הגישה ההתנהגותית-קוגנטיבית תעודד

ניסיונות מבוקרים והדרגתיים לחזור לחברה, ותעזור לאדם לברר את האמונות הלא רציונליות שפיתח לגבי עצמו בחברה; הגישה הדינמית תציע לברר את הקושי של האדם לקבל את עצמו באופנים ומימדים שונים, כאשר היא תגרוס שקבלה עצמית תקטין בהכרח את החרדה החברתית.

אך ישנה גם גישה נוספת, שיכולה להינקט בנפרד או בשילוב עם כל האחרות: טיפול קבוצתי. הטיפול הקבוצתי מאפשר התמודדות בזמן אמת וכבר מהרגע הראשון עם החרדה.

הרעיון העומד מאחורי קבוצות כאלו הוא שההימצאות בחברה מעוררת חרדה, אך הקבוצה מאפשרת להתמודד איתה בתנאי מעבדה ועם ליווי מקצועי, ובנוסף מאפשרת להיפגש עם אחרים שסובלים מאותה הבעיה. בנוסף, הקבוצה מאפשרת לאדם להציב מולו מראה, כפי שקורה בחברה רגילה, אך הפעם הוא לא צריך לנחש בחשש מה רואים עליו, מה חושבים עליו והאם מקבלים אותו, אלא מקבל שיקוף ולומד על עצמו באופן פתוח וכן.

לאורך הזמן מגלה הטיפול הקבוצתי ש"השד אינו נורא" והאדם בעל החרדה החברתית מבין כי הוא יכול להיות חלק מהחברה. הוא מבסס אמון, מחזק את ביטחונו העצמי ומוצא את עצמו משתלב יותר ויותר בסביבות חברתיות, גם מחוץ לקבוצה הטיפולית.

הכותב הוא פסיכולוג, מנחה קבוצות לרכישת מיומנויות חברתיות ב"ת.ל.מ "