איפה בית"ר של אז? שמעון צ'רנוחה יוצא מאופסייד

פעם הייתי צעיר ויפה. היום נשארתי רק יפה.

נולדתי ארבעה ימים לפני קום המדינה. מספר תעודת הזהות שלי מהמם: 00002097.

אין הרבה צ'רנוחה. זה לא כמו מזרחי, אנחנו לא 800 עמודים בספר טלפונים. הפירוש של זה הוא "שחר" או "שחור", והמקור מאזור קרקוב, על גבול אוקראינה. זה שם שאי אפשר לשכוח, והוא הלך טוב בשוק. קיבל הרבה תהילה מהביצועים שלי על המגרש.

"צ'רנוחה לא היה באופסייד" זה כבוד גדול מבחינתי. להיות מוזכר במערכון מיתולוגי של הגשש החיוור כמו "אופסייד סטורי", מה זה אם לא מכובד. אנשים עדיין זוכרים את הקטע בבית המשפט, כשהשופט צועק על שופט הכדורגל: "יא דביל, הייתי במשחק, צ'רנוחה לא היה באופסייד, זה היה גול, אמא שלך באופסייד". אני מעריץ גדול של הגששים. מי לא?

פעם ביום אני שומע את המשפט "צ'רנוחה, איפה בית"ר של אז?". שיחקתי בקבוצה בתור הזהב שלה, בימים שבית"ר היתה כמו משפחה ולעבור ממנה היה משול לבגידה. כל קבוצה שהגיעה אז לירושלים ידעה עוד בעליות של הקסטל שהיא הולכת להפסיד, ובגדול. בית"ר היתה אז ספינת הדגל של תנועת חרות, והיתה אמביציה גדולה להראות למפא"י מאיפה משתין הדג.

"זה כלום. למלמיליאן נתנו פעם לצבוע את הנקודה של הפנדל עם טיפקס"

(צילום: אייל טואג)

בזמנים שלנו לא יכולת ללכת למכולת מכדורגל. הפירמידה היתה הפוכה: אנחנו היינו אלה שנתנו. לכולם היתה עבודה מסודרת בבוקר, ובערב היינו מגיעים לשחק בלי לראות מזה גרוש. היינו מתלבשים בטריבונה כי לא היו חדרי הלבשה, וגם רופא לקבוצה לא היה, אז היינו מטפלים בעצמנו. אבל לא הייתי מחליף את הימים האלה בכלום. הוא היה יפה, הכדורגל של אז. רק מי ששיחק מול 8,000 אוהדים על מגרש הכורכר של ימק"א יבין על מה אני מדבר.

אנחנו הבאנו את הכדורגל מהשכונות למגרש. שחקני בית"ר היו ילדים ירושלמים עניים - חבר'ה ממוסררה, שכונת הבוכרים, ממילא - שהגיעו מאשפתות והעלו את הקבוצה לגדולה. אני הייתי בן של ניצולי שואה, בלי כסף, והייתי הולך לאימונים ברגל משכונת סנהדריה לימק"א ובחזרה. גם בגשם. ידענו שאנחנו יכולים לעלות רק למעלה: לצאת מחושך לאור, מהעוני לחיים נורמלים. אם לא הכדורגל, אף אחד לא היה יודע מי אנחנו.

בית"ר ירושלים עדיין נותנת את הצבע לכדורגל הישראלי. בלעדיה הליגה היתה כמו סלט ללא תבלינים.

ואני עדיין מת על כדורגל. אוהב את האווירה, הצבעים, הביצועים היפים. מעבר לזה, כשאני צופה במשחק אני יודע כמה שעות של עבודה קשה וזיעה השקיעו בכמה שניות של אושר.

בלם טוב הוא כמו רב־חובל: זה שמחלק הוראות ומשיט את הקבוצה להצלחה. אתה צריך להיות בכושר טוב, מהיר, חזק, וחייב לדעת איך לקחת כדורים ולהרתיע את היריב. אלה דברים שאפיינו אותי, ולכן הייתי הבלם הכי טוב בארץ. אחד שרואה את המשחק מאחור ומנווט את הקבוצה לניצחון.

בכדורגל צריך להיות רע. מחוץ למגרש אל תיגע בזבוב, אבל במגרש - בלי סנטימנטים.

140848 היה המספר של אבא שלי באושוויץ. עשיתי מנוי במפעל הפיס עם המספר הזה, ולא בשביל לזכות אלא בשביל לזכור. הוא יצא ממחנה הריכוז במשקל 37 ק"ג. חליפת הפסים שלו שמורה אצלי, ולפעמים הבן שלי היה לוקח אותה לבית הספר כדי להראות לתלמידים ביום השואה. אני מתגעגע להורים שלי מאוד, וזוכר תמיד איך הם היו מתרגשים כשהשמיעו את ההמנון באיצטדיון בלומפילד. היתה לזה משמעות מיוחדת עבורם.

ארבעת הבנים ו־11 הנכדים שלי הם הניצחון האמיתי על הגרמנים. זאת הנקמה המתוקה שלי.

נורא חבל שאין לי בת. בצעירותי התגאיתי בזה שיצאו לי בנים, כמו כל הגברים, אבל היום אני רואה את הבנות של החברים שלי וקצת מקנא. אין כמו בנות. יש אצלן יותר נתינה לאבא. בנים? הם רוצים רק כסף.

חבל שבזמני לא היה את הקטע שדוגמניות יוצאות עם כדורגלנים. איפה, אני הייתי צריך ללכת עם בחורה שבועיים עד שהייתי מעז לתת לה נשיקה. אגב, נראה לי שזה התפתח רק אחרי שהתחילו השידורים הישירים של המשחקים. זה די הגיוני בסך הכל. הם בחורים יפים, חסונים ואתלטיים, ויש להם כימיה עם הדוגמניות - הרי גם הן חיות את החיים הטובים. למה לא, שיהיה להם לבריאות.

אני אוהב שלושה דברים: אוכל, ספורט ונשים. אני מאחל לעצמי שאלוהים ייתן לי כוח להמשיך בשלושתם.