אהוד ברק - מהילדות במשמר השרון עד לראשות הממשלה

אהוד ברק נולד בשנת 1942 בקיבוץ משמר השרון. הוריו, אסתר וישראל ברוג, עלו ארצה בתחילת שנות ה-30' והיו ממייסדי הקיבוץ. אהוד הקטן נקרא על שם השופט המקראי אהוד בן-גרא. בן בכור משלושה, הצטיין אהוד בילדותו בנגינה בפסנתר, כמו גם בפירוק מנעולים ושעונים (והרכבתם מחדש), אולם לא סיים את בית-הספר התיכון שממנו סולק בכיתה י"ב. את מבחני הבגרות השלים תוך כדי שירותו הצבאי, שנמשך 36 שנה, בהן מילא תפקידים מבצעיים עד שהתמנה לרמטכ"ל.
הוא התגייס לצה"ל בשנת 1959 ונמצא לא מתאים לקורס טיס. הוא הצטרף ליחידה סודית קטנה שהוקמה אז, ולימים נקראה "סיירת מטכ"ל".
בשנת 1971 כבר פיקד ברק על סיירת מטכ"ל, והיה מהבולטים שבמפקדיה. בתקופתו קיבלה הסיירת את המונופול על מבצעים מיוחדים והפכה ליחידה מיוחדת ללוחמה בטרור. בתקופת שירותו בסיירת קיבל ארבעה צל"שים על פעולות שתכנן ופיקד עליהן. ברק זכה בחמישה צל"שים בשירותו הצבאי – עיטור המופת וארבעה צל"שים על אומץ לב והצטיינות בקרב.

בסיירת קראו לו "נפוליאון"

התקדמותו במסלול הצבאי הייתה מטאורית: תוך שבע שנים קודם מסגן-אלוף לאלוף, ותוך תשע שנים נוספות - למטכ"ל. בסיירת דבק בו הכינוי "נפוליאון".
את לימודי התואר הראשון בפיסיקה ומתמטיקה באוניברסיטה העברית סיים בשנת 1968. בתקופת הלימודים התפרנס בין היתר מעבודה כחוקר פרטי, מדי פעם יצא לפעולות של הסיירת, ונעזר בסיכומי השיעורים שהעבירה לו ליאורה, לימים רעייתו של דן מרידור.
בשנת 1973 סיים את תפקידו בסיירת, עשה הסבה לשריון, ונסע ללמוד ניתוח מערכות באוניברסיטת סטנפורד, ארצות-הברית. כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים שב ארצה והוצב בסיני, שם לחם גם בקרב על החווה הסינית לצד יצחק מרדכי ואמנון ליפקין שחק.
בשנת 1976 עמד בראש צוות התכנון של מבצע אנטבה לשחרור חטופי מטוס "אייר פראנס", והיה אמור לפקד על הכוח שיפרוץ לטרמינל. ברגע האחרון הוחלט לשלוח אותו לקניה, לתיאום נחיתת מטוסי החילוץ. במקומו מונה יוני נתניהו, שנהרג במהלך המבצע.
בשנת 1977 השלים ברק את התואר השני במערכות הנדסה כלכלית באוניברסיטת סטנפורד, ארצות-הברית. שנה לאחר מכן חזר לצה"ל, ובינואר 1982 הועלה לדרגת אלוף ומונה לראש אגף התכנון במטכ"ל. הוא היה בין הוגי תוכנית "אורנים", שהפכה למבצע שלום הגליל. בשנות ה-80 כיהן כראש אמ"ן, כאלוף פיקוד המרכז וכסגן הרמטכ"ל.
באפריל 1991 מינה אותו שר הביטחון דאז משה ארנס לרמטכ"ל, למרות התנגדותו של ראש הממשלה יצחק שמיר, שתמך ביוסי פלד.

רמטכ"ל "הסכם אוסלו" ו"אסון צאלים"

ברק החל כרמטכ"ל עם הכרזת כוונות שאפתנית: הוא הודיע כי יסגור את תחנת הרדיו הצבאית גלי צה"ל, בטענה כי "כל מה שלא יורה – יקוצץ". הוא אף שאף לצמצם את החשיפה של צה"ל לכלי התקשורת, אך הדבר לא עלה בידו.
ברק מינה לאלופים את חבריו מהסיירת - נחמיה תמרי ז"ל, עוזי דיין, עמירם לוין ודני יתום - ודחק החוצה את שרידי המטכ"ל הקודם. הוא תיגבר את היחידות המיוחדות בכוח אדם ובתקציבים, והורה למפקדי הגזרות ביהודה, שומרון ועזה להגיב בסגר על כל אירוע אלים.
על הקריירה הצבאית של ברק העיבה פרשת צאלים ב'. ב-5 בנובמבר 1992 נהרגו חמישה חיילים ועוד שישה נפצעו באימון לקראת מבצע שנועד, על פי מקורת זרים, לחסל את נשיא עיראק סדאם חוסיין. בתחקיר שהתפרסם ב"ידיעות אחרונות" טענו חיילים שהשתתפו בתרגיל כי ברק נטש את המקום לפני פינוי הפצועים ושר המשפטים בממשלת נתניהו, צחי הנגבי, הדביק לאהוד ברק את הכינוי "אהוד ברח". ב-15 במרס 1999 פורסם דו"ח מבקר המדינה, אליעזר גולדברג, שניקה את ברק מהכתם ("הרמטכ"ל נשאר במקום 45 דקות לפחות אחרי האסון").
כרמטכ"ל פיקח ברק על הפריסה מחדש של הצבא בעזה וביריחו במסגרת הסכם אוסלו. בתקופה זו נפגש ברק פעמים ספורות עם הרמטכ"ל הסורי חיכמת שיהאבי, כחלק מהמשא ומתן לשלום בין המדינות. ביולי 1993, לאחר הסלמה בגבול הצפון, יזם ברק עם ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, יצחק רבין, את מבצע "דין וחשבון". המבצע, בעקבות הסלמה בגבול הצפון, היה הפעולה רחבת ההיקף שביצע צה"ל בלבנון מאז מלחמת לבנון.

ברק מצטרף ל"עבודה"

בינואר 1995 השתחרר ברק מצה"ל, נסע לוושינגטון ופתח משרד השקעות. חצי שנה לאחר מכן, לבקשת רבין, הוא הצטרף לפוליטיקה ומונה לשר הפנים.
בנובמבר 1995, לאחר רצח רבין, מינה אותו שמעון פרס לשר החוץ בממשלתו. בתפקידו זה היה ברק ממובילי מבצע "ענבי זעם" בלבנון באפריל 1996, שעליו הוחלט בעקבות הסלמת פעילות ארגון החיזבאללה נגד צה"ל.
בבחירות 1996 נבחר ברק לכנסת מטעם מפלגת העבודה, וביוני 1997 נבחר ליו"ר המפלגה במקום שמעון פרס, ובכך גם התמנה ליו"ר האופוזיציה. כיו"ר מפלגת העבודה הכריז ברק על סילוק חובות המפלגה מבחירות 1996 וביקש לפטר עשרות מעובדיה, אך אלה התבצרו בבית המפלגה והוא נאלץ לוותר.
ברק קיבל החלטות מהותיות בלי להתייעץ עם בכירי מפלגתו ובכך עורר עליו את זעמם. כזו, לדוגמא, הייתה ההחלטה להזמין את שירותיהם של שלושת היועצים האמריקנים, שהובילו את ברק לניצחון בבחירות בשנת 1999.
בספטמבר 1997, ערב כינוסה של ועידת מפלגת העבודה, היפנה ברק בקשת סליחה לבני עדות המזרח. הצעת החוק לגיוס תלמידי ישיבות, שהגיש בכנסת ה-14, הביאה עליו את חמתם של החרדים.
את הלקח כי יש ללמוד כיצד להופיע בתקשורת למד ברק בדרך מכאיבה: בראיון לעיתונאי גדעון לוי בערוץ 3 אמר: "אני משער שאם הייתי פלסטיני בגיל המתאים, הייתי נכנס בשלב מסוים לאחד מארגוני הטרור". המשפט הזה, שעליו התנצל ברק, שימש את הליכוד בתעמולת הבחירות של שנת 1999. לקראת בחירות אלה איחד ברק את מפלגת העבודה עם תנועות גשר ומימד, והקים את סיעת "ישראל אחת". בבחירות לכנסת ולראשות הממשלה גבר ברק על מועמד הימין, בנימין נתניהו, ברוב של 56% מול 44%, ומאז כיהן כראש ממשלה וכשר ביטחון.
בסוף מאי 2000 הוביל ברק כראש הממשלה את המהלך של נסיגת צה"ל באופן חד-צדדי מלבנון, הבטחה שנתן לציבור הבוחרים. אולם הנסיגה הפכה לטענת מתנגדיו למנוסה וגררה ביקורת רבה, בעיקר על מה שכונה "נטישת צד"ל". בשנה האחרונה נתגלו סדקים בממשלתו ובלשכתו של ברק. הליכתו לקמפ דייויד ומוכנותו לוויתורים בירושלים פירקה את חלקה הימני של הקואליציה שלו, יחד עם ש"ס שעזבה גם על רקע חילוקי דיעות בדבר העברת הכספים למוסדותיה. ברק נותר ללא קואליציית רוב וללא ממשלה רחבה. הוא נאלץ להודיע על התפטרות - וללכת שוב לבחירות.
אהוד ברק נשוי לנאוה ואב לשלוש בנות.