קו החוף ניצל, קו העוני מתרחב

והים יהיה נוח

דווקא הגוף בעל השם הבירוקרטי ביותר שאפשר להעלות על הדעת, "הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה באזור המרכז", עשה השבוע את הצעד הכי הגיוני, הכי צודק והכי משמח, והעיף לכל הרוחות את התוכנית להקמת כפר נופש בעל מאות יחידות בחוף פלמחים.

מזמן קצה הנפש העממית ברעבתנותם הפולשנית של בעלי הון (המכונים באופן מקומם "יזמים"), כרישי נדל"ן הנוגסים כפאקמנים בשטחים ציבוריים ובמשאבי טבע. חופי הים הם מעדן החביב במיוחד על יזמינו, ומפה לשם כבר השתלטו על נתחים נכבדים, העלימו נוף, חסמו אוויר והאפילו אור. בפלמחים, אחד המוצלחים שבחופים, נערך קרב בלימה בו ניצחו (בינתיים) הכוחות הירוקים. אלא שזוהי רק מערכה בודדת במלחמה נגד גזל הים - אחד הדברים היחידים שאנחנו עדיין יכולים ליהנות מהם בחינם - בידי "פרויקטים" ומידי בני-האדם.

אין לשגות באשליות. ניצחון פלמחים לא יחסל את התהליך שבו מועברים נכסים כלליים לשימושו המענג של מיעוט עשיר. הוא יעשה דבר קטן, ועקרונית דבר גדול: כדברי ראש הממשלה בכבודו ובעצמו, הוא "יחזיר את החוף לציבור". הכרישים מוזמנים לשוב ולהשתכשך, בדיוק כמונו, אבל לא לטרוף. מעניין אם יהיו מסוגלים ליהנות.

ברוכים הבאים למעגל

קטגוריית הרע מתנצלת בפני קוראיה על עיסוק נוסף בנושא המשעמם, הטרחני והלא סקסי הזה, אבל התקבלו חדשות בתחום והן מחייבות עדכון: העוני בישראל מתפתח יפה!

דו"ח הביטוח הלאומי לשנת 2009 מבשר על התקדמות מרשימה בפרמטרים שונים של מפעל העוני הציבורי. תחילה, בשעה טובה, אנחנו נושקים ל-1.8 מיליון עניים (שבכפיות טובה, לא נושקים לנו בחזרה). בפנים מאירות נקבל את חברינו החדשים, המצטרפים למעגל הדלות - יותר מ-123 אלף במספר. מזל שזה כולה מספר.

במסגרת ההטבות הניתנות למצטרפים, מעודד לגלות שכדי להתקבל למועדון, כדי להיות עני, כבר לא צריך להיות אפילו מובטל. ברוב המשפחות העניות החדשות עובד מפרנס אחד לפחות, והעובדה שהוא לא מצליח לפרנס היא כמובן הבעיה שלו. על פי אותו היגיון כלכלי, יותר ויותר ישראלים נעלמים ממעמד הביניים וצוללים אל העוני.

לנגד עינינו מורכב פרופיל העני החדש: בן 31 עד 45, אב לילד אחד עד שלושה, עובד כשכיר ובעל השכלה על תיכונית. אם העני הזה הוא לא אתם, סביר מאוד שהוא השכן שלכם. ואם לא, אל ייאוש. אולי בשנה הבאה.

אמנות לעם

אין זו הפעם הראשונה בה מוצאת עצמה השרה המוכשרת לימור לבנת במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. אילו כיהנה במשטרים טוטליטאריים, או לפחות בתקופות רחוקות, בעולמות ישנים, הייתה ודאי נחשבת לאחד המנהיגים המתקדמים. שם היו יודעים להעריך, לדוגמה, את הכרזתה הפומפוזית על ייסוד פרס השרה (על שמה, אלא מה) לעידוד יצירה ציונית.

הפרס הנחשק, בתחומי אמנויות הבמה והאמנות הפלסטית, יוענק "על פי קריטריונים של יצירה שעיקרה עשייה ציונית", קריטריונים הנלמדים, כידוע, בכל בית-ספר לאמנות בעולם. המטרה המוצהרת, "עידוד הציונות", רותמת בלי למצמץ את האמנות והאמנים לעגלת התעמולה השלטונית. כתומכת נלהבת בנושא הגיוס, כמי שמשבחת בכל הזדמנות את המתגייסים, נראה ללבנת טבעי להעדיף גם תרבות מגויסת. חופש אמנותי, חירות היצירה ושאר הבלים של אינטלקטואלים - למטרדים כאלה אין מקום, זמן, או סובלנות במשרד התרבות.

אפשר (וראוי) להתווכח על הופעה או אי-הופעה בשטח כבוש על תושביו. אפשר (וראוי) להתווכח בשאלת מימונם של המסרבים להופיע שם (למרות שכל גופי התרבות המתוקצבים הצהירו שיופיעו). אי אפשר לעשות מעשה הנוגד בחריפות את רוח האמנות, ולהישאר בן תרבות. ודאי לא שר תרבות.

אוי לאוזניים

עונת הפמלה

פמלה אנדרסון פפראצי ישראל (צילום: יוני טובלי)

"אמא שלי מודאגת מזה שאני פה"

האמת, גם אמא שלנו 

פמלה אנדרסון תערוכה דיוויד לה שאפל פפראצי (צילום: יוני טובלי)

"יש לי מוביל מצוין בריקוד - הוא 

פשוט יזרוק אותי לאן שצריך"

שום מקום לא יהיה רחוק מספיק

"פמלה פועלת רבות למען חיות והייתי

ח"כ חבר כנסת חדש אלכס מילר (צילום: גיל יוחנן)

 מעוניין לשמוע ממנה על מצב זכויות

 בעלי-החיים במדינתה ועל המאבקים

 בנושא בהם לקחה חלק"

ולחשוב שאחרים רוצים לפגוש אותה

סתם מתוך תאוות בשרים או תאוות פרסום