שתף קטע נבחר
סימניות
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פעם המוות היה להיט
    אחוז התמותה לא השתנה, אז מדוע דעך מעמדו של המוות כגיבור בספרות עד לכדי שחקן משנה, במקרה הטוב? חיים פסח מנסה להסביר את פשר השחיקה ומייחל לקאמבק קטלני

    לפעמים כשאני קורא בעיתונים, בספרים חדשים, צופה באינטרנט או משחק במשחק אלקטרוני, אני חושב לעצמי שהמוות הוא כבר לא מה שהיה. פעם היה הרבה יותר ריספקט לאיש הזקן. ואני לא מדבר על אלי מוות עתיקים ממש, לא על אנוביס המצרי, טאנטוס היווני, קאלי ההודית וגם לא על מות הכנעני ובטח שלא על שטן שלנו, שכידוע מתעניין יותר במה שקורה לאנשים חיים ופחות באלה שכבר לא חושבים.


    "השטן שלנו". קריקטורה של השטן משנת 1900 (צילום: GettyImage)

     

    נכון שמי שחי בישראל עם כל מיני ימי זיכרון לפחות פעמיים בשבוע - וראוי בהקשר זה לקרוא את מסתו המצוינת של נתן זך "האם כולנו מתים" - קשה קצת להבחין בהדרדרות שבמעמד של המוות. אבל אפילו כאן, כשביום אחד רגיל אתה קורא על ארבעה מקרי רצח, חמש תאונות דרכים, מתוכם ארבע פגע וברח לצד שלוש התאבדויות - משהו בכל זאת הלך לאיבוד. כמה אפשר להתרגש, עם כל הכבוד ובלי לזלזל בשטן, או במי שלא יהיה הממונה אצלנו על העניין הזה, מתריסר מקרי מוות ביום. ללא ספק, יש שחיקה.

     

    מוות בטעם טוב

    ולא שיש יותר מקרי מוות משהיו תמיד. וזה גורם לי לתהות איך הכל היה פעם, כשהמוות היה פחות אינטימי ופרוץ לעיני כל, כמו בתי השימוש הציבוריים והפתוחים ברומא העתיקה, בהם שגברים ונשים היושבים בצוותא עשו את צרכיהם לעיני כולם. פעם כל מוות היה מעין חגיגה: כשצלבו אנשים בהמוניהם (הרבה לפני ישו, ודווקא מלך יהודי בשם אלכסנדר ינאי הצטיין בזה) כשהעלו על המוקד באוטו-דה-פה ואנשים שמרו מקומות צפייה לחברים שלהם מול שריפת מכשפות או כריתת ראשים.

     

    אני מדבר על תקופה בה אזרחי פריז המשוחררים מעול מלכות, הסתובבו ברחובות עם סיכת זהב של גליוטינה על דש מעילהם. נכון שגם היום, מי שמעוניין יכול לצפות בתלויים בכיכרות טהרן ודמשק, אבל זה כבר לא אותו דבר. אולי מי שעובר שם במקרה יעצור להסתכל, אבל אף אחד לא יצא מהמכונית שלו ויסתכן בפקק של שעת השיא בכבישים כדי לראות איש מתנדנד מחבל. בסין ובארצות הברית עדיין מרבים להוציא להורג, אבל תמיד בטעם טוב, בדיסקרטיות-קפיטליסטית או קומוניסטית ואף פעם לא בפומבי.

     

    האם משורר שכותב היום יחלוק כבוד ויראת כבוד למוות, גם אם כאופזיציונר, כמו בשורות האלמותיות של דילן תומס בשירו הנפלא "ולמוות לא יהיה שלטון", שאני מציג כאן בתרגום חופשי:

     

    "על אף שהם טובעים בים ישובו ויעלו

    על אף שאהובים אבדו לאהבה לא יהיה אבדון

    ולמוות לא יהיה שלטון"


    תומס. לא שם בקלפי מוות (צילום: GettyImages)

     

    האם ההתרסה הזאת מסמנת את תחילתו מרד הנעורים במוות? כך או כך, שירים רבים נכתבו בעד ונגד, וגם פרוזה משובחת יותר או פחות כגון מוות מפחיד אצל א.א.פו, מוות בנאלי אצל הארט קריין, מוות מצחיק - לא עולה בדעתי כרגע, אולי אצל שוויק. אבל, כשכתב דילן את השורה הזאת: "ולמוות לא יהיה שלטון" האם יכול היה להעלות בדעתו שפעם, פחד המוות פשוט יהיה קצת פאסה?

     

    נכון שבספרות הנכתבת היום המוות דופק מדי פעם הופעת אורח וכבר לא תמיד מתפקד כשחקן הראשי. אבל בשורת ההדרדרות במעמד שלו הגיעה ממקום אחר לחלוטין, דווקא מכיוון העלילה המצוירת. ובכך אני מתכוון לכל יצירה שעיקרה בציור ולא במלים, כמו הקומיקס המצויר, סרט ההנפשה ומשחקי המחשב והפלייסטיישן.

     

    בעיטה הגונה אל התהום

    אם לא ניקח בחשבון סדרות ציורים הפורסים עלילה, כמו למשל "עלילותיה של זונה" של הצייר האנגלי הוגארת בן המאה ה-18, הקומיקס המצויר (ואין הכוונה לז'אנר הקומיקס הרציני) הופיע לראשונה בחוברות "הילד הצהוב", בארה"ב של סוף המאה ה-19.


    שגעון הקומיקס בתחילת דרכו (צילום: GettyImages)

     

    גם הסרט המצויר הראשון בצרפת, התרחש באותה התקופה, ומשחקי מחשב, כידוע, הגיעו אלינו רק במחצית השניה של המאה ה-20. בכל שלושת הממצאים הללו - המוות מושפל עד מוות. למעשה הוא הופך לבדיחה, וככל שהוא מזעזע יותר כך הוא מצחיק יותר. כבר בסרטי האנימציה הראשונים, כשהעכבר היה מכה בראשו של החתול, חבטה שמביאה לזעזוע מוח אם לא לחביתה - הראש אכן היה נמעך - אבל מייד שב ומתנפח, כאילו כלום.

     

    אם החתול היה נרדף עד לקצה הצוק ואז נופל אל התהום בבעיטה הגונה, אל דאגה. מיד היה מתאושש וקם. בקיצור, בקומיקס ובסרט המצויר, המוות כאירוע סופי פשוט נמחק. ואכן, רצוי שילדים בישראל יראו כמה שיותר סרטים מצוירים כדי שהדור הבא יהיה קצת פחות מכור לימי זיכרון ויותר לחיים.

     

    ההבדל בין קומיקס בחוברות וסרטים מצוירים, לבין המשחקים האלקטרוניים, הוא בכך שגורל הדמויות בשניים הראשונים נקבע על ידי היוצרים שלהם. זהו גורל דטרמיניסטי כמו החטא הראשון אצל הנוצרים. במשחק מחשב לעומת זאת, קיים אלמנט הרצון החופשי והבחירה.


    אלמנט הרצון החופשי במשחקי פלייסטישן (צילום: GettyImages)

     

    המשחק או המשחקים הם מי שאחראים ל"מותן" של הדמויות הוירטואליות. הם האלוהים שלהם,

    ואם הם שניים זה מול זה, אזי אנחנו חוזרים למצב המיתולוגי. הם הופכים לסמן את אלוהים מול השטן. אין זה משנה מי מהם מנצח, כי במשחק הבא כל הדמויות: הטובים, הרעים והסתמיים - כולם חוזרים וקמים לתחייה. לכן, כל עוד נמשיך ונשחק בחיים, למוות לא תהיה ממשלה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "פעם המוות היה להיט"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילוםף אביגיל עוזי
    פסח. תוהה עם המוות יחזור לאופנה
    צילוםף אביגיל עוזי
    7 לילות
    מומלצים