תיק תשכורת

הלילה שבין ה־14 ל־15 באוקטובר 2010 היה רגיל למדי. למעט טמפרטורות גבוהות באופן מעט פסיכי, הן ביחס לעונה זאת של השנה והן בהתחשב בהיעדרה של השמש, לא קרה בו שום דבר שייחרת בזיכרון האומה. רובכם ישנתם בבית, חלקכם היו במועדון או שתו קפה בשדרה, מיעוטכם חילק עיתונים כבדים בקו העמוס של סוף השבוע, ואנחנו התייצבנו בשעת חצות במפקדת מחוז תל אביב שברחוב סלמה 18.

בניין מרשים יש למשטרה בדרום העיר. חזית רחבה, כמה קומות בודדות עטופות אלומיניום וזכוכית. בחוץ שקט, התנועה דלילה. בפנים מבוך של מסדרונות זהים וריקים ודלתות אפורות משוכפלות בעשרות. אחת מהן פתוחה, ומאחוריה משרד קטן של חדר יחיד. זאת הממלכה הזעירה של מפקד ימ"ר את"ן ניסים ונונו ("זה בלי ע'"), ובתוכה מצטופפים בערך תריסר אנשים. חלק יושבים סביב השולחן הקטן, אחרים מתגודדים במפתן הדלת. כמה מהם לובשים מדי משטרה, והשאר על אזרחי. הם שקטים כשרפ"ק ונונו מתדרך אותם, ובתוך כך מודיע להם על הרף החדש להרשעה בגין עברת נהיגה בשכרות.

הלילה ייערך מבצע שגרתי, עניין של פעם בחודש, שבו יוצאת היחידה להציב מחסומים באזורי הבילוי בעיר. את המחסומים האלה יאיישו שוטרים, בוחני תנועה, וצבא קטן של מתנדבים. כל אלה יתפעלו את האופרציה המסורבלת סביב המכשיר לבדיקת שכרות שמכונה "ינשוף". בנוסף למחסומים הגדולים יהיו גם עמדות רחוקות של מפעילי מכמונת מהירות, ושוטרים סמויים יסתובבו בין הבליינים ויתפסו אותם ברגע שהם נכנסים לרכב ומניעים. שם יעברו העבריינים המועדים בדיקה ראשונית באמצעות "נשיפון" - לא קביל בבית משפט, אבל מספיק כדי לבסס חשד - ואם ייכשלו בה, יובלו אחר כבוד בניידת אל המחסום והינשוף ושלילת הרישיון.

בין הקוראים שכבר נתקלו בזה יוגרל חופשי חודשי

באזרחית, ימ"ר את"ן זה "יחידה מרכזית, אגף תנועה", אבל השם הזה ותוכן התדריך של ונונו לא באמת משקפים את המשימה האמיתית שלה. היחידה החדשה הזאת (ר' במסגרת) היא בת שנה בסך הכל - ומבצעית רק כמה חודשים, כשרוב כוח האדם שלה עדיין נמצא בקורסים - אבל כבר מראה תוצאות. ויש מאחוריה קונספט, יוזמה של מפקד המחוז ניצב שחר איילון, שקצת מזכירה את איך שהשחילו את אל קפונה.

אם אתם לא מכירים את הסיפור, אז אחרי שהרשויות לא הצליחו להדביק לקפונה אף אישום פלילי, הן דפקו אותו דרך העלמות מס. והיחידה של ונונו עושה דבר דומה, רק שבמקום ענייני מיסוי הם עובדים על עבירות תנועה חמורות. דרך עבודת מודיעין והצלבת אינפורמציה בין משרדי המשטרה, היחידה מצליחה להרשיע עברייני פלילים כבדים - בעיקר סוחרי סמים - בנהיגה תחת השפעה, נהיגה

 בשכרות ונהיגה בשלילה. העונשים על עבירות כאלה אמנם מנטרלים את העבריין רק למשך שנתיים, אבל בזמן שהוא בכלא נגרמת חבלה חמורה לאופרציה שלו. וזה בטח יותר יעיל מחודשים של דיונים, משפטים ושחרור בערבות למעצר בית.

רפ"ק ניסים ונונו הוא איש לא גדול. עור כהה, שיער מכסיף, משקפיים רבועים קטנים. באותו לילה כשיצא מאחורי השולחן, ראינו שהוא לבוש ג'ינס ונעול כפכפים. שום דבר שיסגיר את מי שהוא ומה שהוא. לעמדת מפקד ימ"ר את"ן הגיע ונונו אחרי קריירה ארוכה במודיעין סמים, משם הביא איתו בדיוק את הרקע והידע הנחוצים להתמודדות עם כרישים. הוא מכיר כמו את כף ידו את הפושעים ששורצים בעיר הזאת. בתוכה הוא היה השוטר הסמוי הראשון; ברחובותיה הוא מתמודד כבר שנים עם הפינות המטונפות של החיים. לצאת איתו לסיור בעיר בלילה של מבצע בליינים זה לקבל מבט רחב וחשוך על הצד האפל של העיר העברית הראשונה. הצד שלא בטוח שאתם רוצים לראות.

החוק היבש

תחנה ראשונה: המחסום שמתחת לגשר ברחוב החרש. לכאן מתנקזים כל אלה ששתו את עצמם לדעת במתחם יד חרוצים, ועושים את דרכם דרומה. לצד הכביש עומדות שתי ניידות, ועל המדרכה הרחבה חונה טויוטה מסחרית משטרתית. בתוכה יושב שוטר, מולו מכשיר ינשוף ולידו נהג שיכור עם פרצוף תחת. כמה מטרים הלאה משם עומד בוחן תנועה ובודק מכונית. גם הנהג שלה נשלח להיבדק במסחרית. מי שמזין את הקליינטורה אל תוך פי הנמר הזה הוא מתנדב צעיר וחרוץ, יקיר ליבו של ונונו. הוא מאיר אל תוך המכוניות החולפות ומצווה על חלקן לעצור.

בדיקת שכרות היא פרוצדורה לא פשוטה. תחילתה בבדיקת מסמכים, המשכה במבחן שכולכם מכירים מהטלוויזיה (הליכה על קו, נגיעה באף, כאלה), ושיאה בבדיקת הינשוף. בחודשים האחרונים מתקיים דיון בשאלת האמינות והדיוק של המכשיר הזה, שבודק את רמת האלכוהול בדם באמצעות אנליזה של האוויר הננשף מריאותיו של הנבדק. החוק קובע כי שיכור הוא מי שליטר מהאוויר שהוא פולט מכיל 240 מיקרוגרם אלכוהול, אבל ממש כמו במדידת מהירות, גם כאן צריך לקחת בחשבון סטיות של המכשיר ואת ההבדלים הפיזיולוגיים שבין אדם לאדם. עד לאותו יום חמישי, ה־14 באוקטובר 2010, הרף עמד על 400 מיקרוגרם - כלומר מקדם ביטחון של 160 מיקרוגרם מהפרמטר הקבוע בחוק. אבל בבוקרו של אותו יום פסק בית המשפט המחוזי בירושלים בערעור של הפרקליטות על מקדם הביטחון המוגזם, והחליט להציב רף נמוך יותר: 290 מיקרוגרם לליטר.

"זה שטויות, אתם צריכים לראות אותי על המקבילים המדורגים" 

(צילום: אימג' בנק / Getty Images)

הבחור עם הפרצוף תחת נשף 385. יש לו מרצדס סדרה S עם אחד המנועים הגדולים. אבא שלו עומד שם איתו, לבוש בהידור, ושניהם מתנדנדים על הרגליים ומבסמים את האוויר. הרגע יצאו מאירוע, חתונה של כבדים, והמחסום כאן נועד ללכוד גם אותם ברשת. הנהג, סוחר נשק מכפר במזרח השרון, מזהה את ונונו ובא ללחוץ את ידו. אלמלא החלטת בית המשפט הבוקר, הוא היה יוצא סחי בבדיקה הזאת וממשיך לנהוג. במקום זה מתחילה עכשיו מסכת של מילוי טפסים.

המתנדב שולף מעטפה שתכולתה ערכה לטיפול בעבירת שכרות אחת. 14 טפסים היא כוללת. זה מתחיל בארבעה עמודי הוראות הפעלה והתנהגות, וממשיך לטופסי "אכיפת עבירות שכרות", "מזכר לדו"ח פעולה בשכרות", "דו"ח פעולה באכיפת איסור נהיגה בשכרות", "טופס שלילת רישיון", "טופס החרמת

 רכב" ועוד כמה דפים מפוצצים מסעיפים וריבועים שצריך לסמן. אין דרך לקצר את התהליך, נאמר לנו: מדובר בראיות שישמשו אחר כך בבית המשפט.

התהליך אורך בממוצע 20 דקות לנהג. חלק מהנתפסים משוחררים לדרכם הרגלית אחרי עשר דקות, ואחרים מתמודדים עם המערכת במשך שעה. בכל הזמן הזה ממשיכות מכוניות לעבור ליד המחסום, ושיכורים לא בדוקים נעלמים אל תוך הלילה. זה אם תהיתם מהי המשמעות של מחסור בכוח אדם משטרתי.

בתוך ההאטה הצפופה בתנועה שסביב המחסום יורדת איזו פולקסווגן פאסאט לבנה על הבלמים. זה אמור להיות אוטו עם ABS, אבל חריקת הצמיגים מהדהדת מתחת לגשר. לא צריך יותר מזה כדי למשוך את הנהג הצידה. שם מתגלה שהאוטו בלי טסט, והוא מורד לאלתר מהכביש. הנהג שיכור, כמובן, והרכב במצב כל כך קטטוני שהוא לא מסוגל לטפס אל המדרכה בכוח המנוע. הבוחן והמתנדבים דוחפים אותו החוצה מהכביש. אנחנו ממשיכים בטיול.

פשע זה כאן

סואן בצומת הרחובות מנחם בגין והרכבת. שתיים בלילה, כל האורות דולקים, מכוניות ממלאות את כל הנתיבים, קטנועים משתחלים ביניהן עם בחורות חטובות על המושב האחורי, ג'י.אם.סי ענק של נחמן־מאומנים מפציץ טראנס חסידי והאברכים רוקדים על הכביש.

בשבוע שעבר יכולתם לקרוא את רשמיו של אסי גל מהלילות שעשה ביד חרוצים, אבל הלילה מתברר שהמתחם הזה הוא רק הקדימון לגיהנום קטן. כמה רחובות משם הופכת תל אביב את עורה לסדום, ויפו בכלל נהיית עמורה. שולי החברה מתנקזים שם אל החיבור המוצלל שבין המדרכה לקירות המקולפים - מתנדנדים, משתינים, שותים, מזריקים, מקיאים, בוכים.

רחוב סלומון נראה כמו דיסקוטק מתוך הפורד של ונונו. קירות הבתים מרצדים באור הכחול והאדום של רכבי המשטרה, אמבולנס אחד ושתי כבאיות, שהרגע סיימו לכבות בית זונות שכל מה שנשאר ממנו זה עשן. האמבולנס מוקף שוטרים באפודות זוהרות, וטנדר של מג"ב מאיר על מישהו ששוכב ביניהם על המדרכה וצועק, אלוהים יודע באיזו שפה. על המדרכות מתגודדים מסטולים שנתמכים זה על זה. מעבר לאחת הפינות מתפתח ויכוח קולני לכדי צרחות. הסירחון של השתן מגיע עד לב השמיים.

"אין מה להגיד, הביאנלה היתה ממש מוצלחת" (צילום: יוראי ליברמן)

ונונו הוא סלבריטי בעולם החשוך הזה. לא רק חובב הנשק ההוא מהשרון מזהה אותו; בכל מקום שאנחנו עוצרים יש לו מכרים. במחסום שעל דרך מנחם בגין מתברר שהם נחלקים בחדות לשתי אוכלוסיות: שוטרים ועבריינים. אין באמצע. בתוך הוויכוחים שליד הינשוף בא נציג של הקבוצה השנייה ללחוץ את ידו של הרפ"ק, טוען שהשתקם. מישהו אחר בתוך ההמולה ישב אצל ונונו על רצח כשהיה קטין. הוא נשף 355 מיקרוגרם. "דבר איתם ניסים, אני מתון", הוא מתחנן, אבל כבר אין מה לעשות.

מרשים לראות את התקשורת של ונונו עם האנשים האלה ברחוב. הוא עומד מולם עם ידיים בכיסים, קול שקט, חצי חיוך מנחם. כשהם מרימים ווליום, גם הוא מרים. רק לרגע קצר, חותך, בגערת הה־הה־היי צורמת שמשתיקה גם את אלה שעד לאותו רגע נראו חסרי שליטה. כל אחד יודע את תפקידו במשחק הזה.

כדי להבין את המעמד הייחודי של ונונו, צריך פשוט לראות אותו יורד מהאוטו לא חמוש במקומות שהמשטרה נכנסת אליהם ברגיל רק בשברולט מלאה יס"מניקים עם מסכות סקי ונשק אוטומטי. ביקרנו בשניים כאלה על גבול יפו־בת ים: גטאות סגורים בסורגים ובפחונים, חצרות מוזנחות של משפחות ערביות מורחבות שבתוכן יש ב.מ.וואים חדשים ותחנות לממכר סמים. ממול, 50 מטר מעבר לשער הברזל והכביש, ניצבים בחושך בנייני הדירות שהחניונים שלהם מלאים במאזדות מליסינג. הכל פה, לא רחוק.

בחלק הצפוני של הטיילת הבת ימית כבר שקט יותר. עיקר הפעילות מתרכז סביב פיצוצייה ופיצרייה שמולה עומדת סוללת קטנועים; החבר'ה הצעירים יושבים על הברזלים, שותים, מלהגים. ונונו מאט לידם, מסתכל בשקט עד שאחד מהם פונה אלינו ומחייך. נער בלונדיני עם בקבוק בירה ביד ניגש אל החלון של הרפ"ק. הוא אומר שהכל בסדר כאן, אבל אם יהיה מכות, אל תתערב. זה אומר שיהיו מכות.

בדרך חזרה צפונה מנופפת לנו לשלום זונה בודדה וגרומה. איזו אישה יפה היא היתה, ממלמל ונונו.

כולה דקירה

תאונה תאונת דרכים צומת גולני (צילום: חגי אהרון)

במחסום האחרון הלילה, על רחוב קרליבך לכיוון דרום, הערכים שפולט הינשוף עולים ככל שנוקפות השעות. איש אחד ענק עומד מתנדנד קלות על המדרכה. אחד השוטרים מחנה לו את המאזדה בצד. "רק שתי בירות", הוא אומר, "תראה איזה גודל אני". ונונו לוחש לשוטר שלידו "לא פחות מ־500". בבדיקה הראשונית האיש דוחף לעצמו אצבע לעין במקום להניח אותה על האף, ומצחקק לרגע. אחר כך גם הוא נושף 640 מיקרו. לידו ממתינה בלונדה דקיקה בשמלת מיני שחורה מבריקה. היא מביאה 655. בחור בקרייזלר פתוחה מודד 785. עם המספרים האלה, הדיון המשפטי על 290 או 400 נראה פתאום מגוחך. אחד המתנדבים מספר שכבר יצא לו לעמוד מול אנשים עם 1,000 ו־1,200 מיקרוגרם. שני המפגשים האלה הסתיימו בריסוס קצר של גז פלפל.

המתנדבים והשוטרים אוכלים ערמות של קש בלילות האלה. הם מתפקדים בתנאים קשים מול אנשים מחרידים במצב מזעזע, ועדיין מצליחים לשמור על סבלנות קורקטית. אפילו אם זה תחת מטר של קללות ורסס של רוק וידיים שעירות מתנפנפות באיום.

ממש מעלינו, גבר צעיר משכיב את החברה שלו על האספלט של מגרש החניה. שניהם לובשים לבן, הוא חובש כיפה שחורה. אחד השוטרים קופץ עליו, מפריד אותו מעליה ומושך אותו בזרוע אל הניידת. הוא מתחיל לבכות ש"אנחנו חברים, היא בגדה בי, רק חיבקתי אותה, באמא שלי". היא בוכה בהיסטריה, מבקשת מחברות שלה שייקחו אותה הביתה. הן צורחות עליה ועליו. מהעבר השני של הכביש עוד ויכוח בנות צווחני ונטול חן. קולות גבוהים צרודים וציפורניים שלופות.

ברגע נדיר של שקט אנחנו נכנסים בחזרה אל הפורד פוקוס הלבנה של ונונו ופונים דרומה אל מפקדת המחוז וסוף הסיור ההזוי הזה. בדרך, ברחובות ההולכים ומתרוקנים, אנחנו רואים נערים סוחבים חברים גמורים וזונה שמקבצת מנות. בקשר אנחנו שומעים דיווח על מכונית עם שלושה צעירים שהתהפכה באחד הרחובות. הנהג השיכור שלה נרדם, והם כולם מסרבים להתפנות לבית החולים.

בפקק תנועה קצר מול מועדון על קיבוץ גלויות חותך מישהו את הכביש מול מכסה המנוע של הניידת הסמויה, וקופץ על שלושה נערים שיושבים על הברזלים עם הגב אליו. יד ימין שלו מקפצת בתנועות מהירות שאופיין לא משתמע לשתי פנים: דקירה. השלושה נופלים מהמעקה, כל אחד תופס איבר אחר בגוף. הדוקר נעלם בריצה. ברגע שהנדקרים מבינים מה עלה בגורלם, הם פותחים בשעטה לכיוון השני ונעלמים בחושך. לא עברו ארבע שניות, והאירוע כבר התמוסס ונעלם. אני מציץ בשעון: ארבע וחצי לפנות בוקר של ליל חמישי רגיל למדי. למעט טמפרטורות גבוהות באופן מעט פסיכי, לא קורה שום דבר שייחרת בזיכרון האומה.