אפריליה RSV4 - פני העתיד הדו-גלגלי

האסימון ירד לי באיחור, משהו כמו שבוע אחרי שחזרתי מהשקת המהדורה האחרונה של אפריליה RSV4. זאת אומרת, חלק מהאסימונים ירדו בצלצול קולני מייד כאשר התברר באיזו השקה מדובר: אופנוע-ספורט קיצוני על מסלול מרוצים, במקרה זה מסלול חרז (Jerez) בדרום ספרד. מהרגע הראשון היה ברור לי שאני הולך לרכב על הכי-הכי. על כלי שהוא הכי קרוב שרק אפשר להיות קרוב לאופנוע-מירוץ אמיתי עם לוחיות רישוי. הכי קרוב שיכול להיות לנשק-המסלול שאיתו לקח מקס ביאג'י את אליפות העולם לאופנועי סופרבייק ב-2010.

כך בדיוק נראה חלום

ידעתי גם שהרכיבה במסלול מירוצים לא ממש קשורה לרכיבה בכביש ציבורי, בדיוק כפי שהאופנוע הספציפי הזה לא ממש קשור למציאות הדו-גלגלית המקומית. ובכלל, השקה מהסוג הזה היא סוג של מציאות וירטואלית, וזו הספציפית - אפילו יותר מהרגיל. ככה זה כששמים אותך על אופנוע כמעט-מירוץ, שממתין בפיטס כשהוא עטוף במחממי צמיגים, עם מכונאי צמוד בשם מאריו או טוני, שמתייחס אליך כאילו הייית מינימום מורן אטיאס (או מקס ביאג'י).

ככה זה כאשר משחררים אותך – בעצם מאיצים בך – לתת גז על מסלול מירוצים שמארח בימים אחרים את אליפות המוטוGP העולמית. ככה זה כאשר יש מי שאחראי לתדלק ולהחליף צמיגים (ולשלם על הכל, כמובן), ואתה לא צריך לדאוג מהמאזדה-ליסינג שתחתוך אותך או איזה מפגע-מע"ץ תורן שיפתיע אותך.

אתה אפילו לא צריך לדאוג מה יקרה אם חס-וחלילה תחליק ותיפול: המארחים שלך יתייחסו לזה, סביר להניח, בשוויון-נפש וידאגו יותר לך מאשר לאופנוע. כך שאתה יכול להתמקד בקוי-פניה נכונים ובמציאת נקודות בלימה, ואחרי לימוד המסלול גם יש מספיק זמן כדי ללחוץ בהדרגה יותר ויותר, להבין את האופנוע, להתחיל לרדת לדקויות של ההיגוי והבלימה וללמוד כיצד מתפקדות המערכות החדשות שהותקנו בו, ובכלל להנות מהחוויה. שום דבר, כאמור, שדומה לחיים במציאות בכבישי ישראל.

רק אחרי הנחיתה חזרה (תרתי משמע), אחרי שהיה לי זמן לחשוב בשקט ובראש שקול, הבנתי שאופנוע-הקצה הזה, מייצג את העתיד של האופנוענות. כנראה של כל האופנוענות, לא רק של אופנועי ספורט. ושלא ממש בטוח שזה עתיד שמוצא חן בעיני.

תן גז, הרבה גז

מחשבות מרחיקות-לכת מהסוג הזה לא חולפות במוחך בפניה האחרונה של חרז, זו שמובילה לישורת. זאת אומרת, כדאי מאד שלא יחלפו, כי אתה אמור להיות מרוכז במשימה שלפניך: למשוך את האופנוע חזרה ימינה, אחרי שהימנית האולטרה-מהירה הקודמת לקחה אותך לצד השמאלי של המסלול. לרדת על הבלמים כדי להפטר מעודפי מהירות, להוריד שניים או שלושה הילוכים (תלוי אם לקחת את הפניה הקודמת בשלישי או רביעי) עם גז-ביניים מהיר - אם בכל זאת הגלגל האחורי נע קצת ימינה-שמאלה למרות המצמד המחליק, תתעלם. ואז להתמקד בקו הנכון של הפניה ובהורדת כמה שיותר כוח ביציאה ממנה.

אילו היינו במירוץ, לעבודה מדוייקת כאן יש השפעה קריטית לא רק על זמן ההקפה, אלא גם על הסיכוי שלך למנוע ממישהו אחר לצלול לפניך לפניה ולדחוק אותך החוצה. תשאלו את סטה ג'יברנאו, שקיבל כאן טיפול כזה בדיוק מידיו של המלך ולנטינו רוסי ב-2005. זה היה מהלך שנתן לרוסי את הנצחון כמה שניות אחר כך, וחיסל את הקריירה של ג'יברנאו לתמיד פחות או יותר.

אנחנו אמנם לא במירוץ, אבל זה לא מונע ממני לנסות להפיק מהאופנוע את המקסימום - זאת אומרת, המקסימום שיכולותיי הצנועות מאפשרות. וכאן, ביציאה מהפניה הזו, כאשר 180 כוחות-הסוס של מנוע ה-V4 הגדול מנסים לעבור דרך שטח מגע קטנטן של הצמיג האחורי השרוי עדיין בהטיה, נכנסת לפעולה האלקטרוניקה. בשבילכם, העתיד. נעים מאד. או שבעצם... רגע, קאט.

לא צעיר, ובכל זאת חדש

ה-RSV4 אינו אופנוע חדש. הוא הושק בשנה שעברה, בתרועה רמה. השנה הוא כבר סיפק את הסחורה במלואה כאשר לקח, בסיוע ידיו המנוסות של מקס ביאג'י את תואר אליפות הסופרבייק, הראשון של אפריליה מאז ומעולם. הזכיה בתואר נתנה לאפריליה תירוץ מצויין לבצע כמה שינויים באופנוע, ליתר דיוק בגרסת-העל היקרה שלו המכונה RSV4 Factory (להבדיל מהגרסה הקצת-פחות-הו-הא המשווקת גם אצלנו, ואשר נקראת "סתם" RSV4R).

אחת הבעיות של אפריליה - כמו של שאר יצרני אופנועי-הספורט הגדולים - היא ב.מ.וו. וליתר דיוק, דגם הנקרא S1000RR, אופנוע ספורט קיצוני שיצא לשוק פחות או יותר במקביל ל-RSV4. הב.מ.וו החדש גרם להתעלפות כללית בתקשורת, ולא רק כי הוא היה הכי חזק והכי מהיר עם הכי הרבה אלקטרוניקה. כולל, בין היתר, מערכת בקרת-משיכה מתקדמת, שמונעת מהצמיג האחורי להסתחרר כאשר פותחים מצערת יותר מדי. באופנועים זה עוד יותר משמעותי מאשר במכוניות.

אפריליה רצתה גם. התוצאה היא גרסת-קצה חדשה, גרסה שהיא אולי בעלת השם הכי ארוך בתולדות האופנוענות: RSV4 Factory APRC SE. ה-SE פירושו Special Edition, וזה לא ממש מענין אותנו כרגע כי המשמעות של זה היא קוסמטית בלבד - מדובר במהדורה מיוחדת שתצא רק השנה, עם כמה קישוטים לרגל הזכייה באליפות העולם, ותיוצר ב-350 יחידות בלבד.

שאר האותיות (המייצגות Aprilia Performance Riding Control אם ממש חשוב לכם לדעת) הן החשובות, כי הן אומרות שבאופנוע הזה תמצאו את מערכות-העזר הדינמיות-אלקטרוניות הכי מתקדמות בעולם הדו-גלגלי. לא נלאה אתכם בכל ראשי-התיבות של תת המערכות השונות, ונסביר רק שאפריליה ציידה את ה-RSV4 הזה במערכת בקרת משיכה מתוחכמת במיוחד, לטענת החברה, אפילו יותר מזו של ב.מ.וו. יש לה שמונה מצבים שונים ואפשר לברור ביניהם בקלות, תוך כדי רכיבה, על-ידי מתגים הממוקמים על ידית שמאל של הכידון. מצב 8 הוא בייביסיטר של ממש, ומתערב בנעשה בצורה מוחשית; מצב 1 מאפשר מידה נאה של החלקה לפני התערבות, ונועד למקצוענים בלבד. מקצוענים אמיצים ו-או חסרי בינה, מוזמנים גם לנתק לגמרי את המערכת.

רקטה מסלול-אוויר

עכשיו אנחנו יכולים לחזור לאותה פניה אחרונה. אני לא מקצוען, וגם לא עד כדי כך אמיץ (לגבי הבינה אפשר להתווכח), ולכן מרשה לעצמי במרוצת יום ההשקה לרדת עד מצב 3 ולא יותר. במצב הזה אני מצליח, עם הצטברות ההקפות, להסתגל לרעיון שיש על מי לסמוך, להתגבר על הנוגדנים הטבעיים שצועקים לי "דביל" כשאני פותח מצערת חזק כאן, בפאקינג הילוך ראשון כשהאופנוע על הצד ביציאה מאותה פניה אחרונה, מהלך התאבדותי למהדרין בדרך כלל בכל אופנוע, בוודאי כזה עם יחס הספק-משקל של רקטת אוויר-קרקע, שמסוגל להאיץ ל-100 קמ"ש בפחות מ-3 שניות.

אבל הגלגל האחורי מחליק רק קצת, האור הצהוב בלוח המחוונים שמראה לך שמערכת בקרת המשיכה פועלת מהבהב, והאופנוע פשוט עף קדימה. יו-האאאאא! צריך להתנסות באפקט כדי להבין את הבטחון שזה נותן לך, את תחושת מלך-העולם הזו. ולאותה תחושה מתלווה הבטחון הכללי שנותן לך האופנוע, שהוא קטן ומוצק וקשוח ומגיב בדייקנות מדהימה, כזו שמאפשרת לך לשים את הגלגל הקדמי בדיוק שם; אופנוע שגורם לך להרגיש בטוח מספיק כדי לתת לברך ללחך את האספלט במהירויות דמיוניות ולהגיע לזוויות הטיה שגורמות לך לחשוב שאו-טו-טו צריך סליידר לאוזן... ואז אתה בכלל מרגיש על האולימפוס. מזל שיש מספיק רוכבים אחרים במסלול שמזכירים לי כמה אני עדיין רחוק מלהיות מקס ביאג'י.... נו טוב, אז לא נתחיל קריירת מרוצים בגיל 55.

אבל העסק עובד, כן, ואנו יוצאים מהפניה האחרונה ומשוגרים לישורת כשהגלגל הקדמי מתרומם רק קצת (כי יש גם מערכת למניעת התרוממות שלו, שעליה אולי נדבר בפעם אחרת), וצליל המנוע הצרוד דופק באוזן, ואני מספיק בקושי להגיב לנורת העזר שמהבהבת באדום על לוח המחוונים כאשר הסל"ד מתקרב ל-14,000 (!) וצריך להעלות הילוך. ועוד אחד, ועוד אחד, לפני שאני מספיק לומר "ולנטינו רוסי".

רגע, כבר אמרנו שהעלאת ההילוכים מבוצעת בלי לגעת במצמד או במצערת? לא? אז הנה, האלקטרוניקה שוב בשירות הומו-ספיינס. במקרה הזה מדובר במערכת Quickshifter (שגם היא כבר קיימת אצל ב.מ.וו, במספר דגמים) שחותכת את ההצתה לשבריר שניה ללא מגע יד אדם כדי לאפשר החלפת הילוך מהירה כברק בלי לסגור מצערת, בכלל. גם לזה צריך להרגיל את המוח. מזל שכדי להוריד הילוכים צריך לבצע את אותן פעילויות כמו פעם - מצמד, רגל שמאל, גז ביניים - אחרת עוד היה משעמם כאן...

(זה עוד לא הכל. יש גם מערכת בקרת שיגור, לזינוקים אופטימליים. לא נרחיב עליה את הדיבור. למעשה הדבר היחיד שחסר הוא ABS, כי אפריליה לא רוצה לשים על האופנוע הזה מערכות שאינן הכי-הכי. בדגמים אחרים יש להם ABS, אבל לא מספיק טוב בשביל ה-RSV4. אז הם מפתחים ABS שיתן לכולם בראש, ככה הם אומרים, אבל בינתיים עוד אין.

משעמם? Not. אפילו לא לרגע. ארבעה מקצים של 20 דקות על המסלול עוברים להם הרבה יותר מהר מהצפוי, ומותירים אותי בתחושת וואוו מוחלטת. נכון, זו לא חוכמה. קל מאד להרגיש גיבור באווירה הסטרילית של מסלול. מצד שני, מדובר ברכיבת-קצה שמטילה עומס עצום על האופנוע, אפילו בידים כמו שלי.

יעידו על כך הצמיגים הטחונים (דגם חדש לגמרי של פירלי, למתענינים, במידה יוצאת דופן של 200/55 מאחור) שהוחלפו בכל אופנוע אחרי כל שני מקצים, דהיינו אחרי 40 דקות ברוטו ופחות מ-100 ק"מ של רכיבה. וה-RSV4 הזה עומד במשימה בלי למצמץ. יש לי אפילו מספיק זמן על המסלול כדי להזכיר לעצמי שאני אמור גם לבחון את הכלי הזה ולהתרשם ממנו, ואני רושם לעצמי בראש פה-ושם תובנות כגון "הכניסה לפניה על הברקסים מדהימה" ו"לא צריך לגעת במיתלים, פרפקט" או "האופנוע הזה קטן עלי בשתי מידות" (וזה כי אני קצת ארוך והוא קצת קטן).

אבל העיקר זו האלקטרוניקה, ואני לא יכול להמנע מהמסקנה שבמוקדם או במאוחר, כך יראו אופנועים בעתיד: עם מערכות חכמות, אולי חכמות מדי, שעושות בשבילנו את העבודה. שזה, כפי שראיתי והרגשתי בעצמי, מאד חיובי ונחמד ובטיחותי, ועושה אותך חסין מטעויות וסגן-אלוהים על שני גלגלים.

אבל... נו, כן, יש אבל גדול. כי כמו שבמרוצים הייתי רוצה לראות את יכולת הרוכב באה לידי ביטוי ולא שהאלקטרוניקה היותר-טובה תנצח, כך גם ברכיבת אופנוע מחוץ למסלול. הרוכב והאופנוע, המעוז האחרון של החיבור הישיר בין האדם למכונה. האלקטרוניקה מתחילה לנגוס בחלקה הטובה הזו, ואני לא רואה איך התהליך הזה נעצר. עצוב.