למה הם מטרידים? כי הם יכולים
סיגל קפלן חשבה שהיא מגיעה לראיון עבודה. לקח לה יומיים להבין שעברה התעללות מינית, אבל פחות מזה להתחיל להאשים את עצמה. אחרי שנה העזה להתלונן, היא ועוד 13 בנות אחרות ובכל זאת - האנס לא ישב יום אחד בכלא. כדאי להתלונן או שעדיף לנסות לשכוח?
לפני קצת יותר מעשרים שנה נפלתי קורבן לקוסם ידוע בעיר, אחד מצמד קוסמים. הבחור שאף למד איתי בתיכון, פגש אותי יום אחד ברחוב והציע לי להחליף את שוליית הקוסם שלו, שלטענתו עמדה לעזוב. לקוסם היה גם קסם אישי והצעת משכורת שקסמה מאוד לסטודנטית עם אמצעים מוגבלים שהתעקשה גם ללמוד וגם לשלם שכ"ד. הסכמתי. הסכמתי גם להיפגש איתו ביום שישי בצהריים בביתו כדי שיראה לי מה כולל תפקידה של שוליית הקוסם. והוא אכן הראה לי.
לקח לי יומיים להבין מה קרה שם, אבל פחות מזה להאשים את עצמי בסיטואציה, על שהבאתי את זה על עצמי באיזושהי דרך שלא מובנת לי, על התמימות שלי, על העיניים שהסתנוורו מחיי הרווחה הצפויים לי, מהנחמדות שהפגנתי - "אני אשמה". התביישתי כל כך. בסוף כשכבר לא יכולתי לשמור את זה בבטן, שיתפתי בסוד חבר טוב. פרצתי בבכי כשתוך כדי חזרתי ואמרתי "אני אשמה".
איך אף אחד לא ראה?
"תלמידה בת 14 הפכה שפחת מין של חבריה ללימודים", המשפט הזה חוזר על עצמו יותר מדי בעמודי החדשות. שחור על גבי לבן. אנחנו מזדעזעים בכל פעם מחדש מבני נוער "בני טובים" שאנסו נערה, ביצעו בה מעשי סדום וחלקו בה כמו בפיצה משפחתית שווה בשווה לחבר'ה במקלט. לפעמים התפאורה משתנה למקום נסתר בבית ספר, חדר במועדון, הבית של אחד הנערים וגרוע מכל, הבית שלה - משאירים אותה אחר כך להתפלש בשאריות המיץ של הגאווה והכבוד העצמי שלה, בטריטוריה בה היא אמורה להרגיש הכי מוגנת, הכי בטוחה.
אנחנו קוראים, מזדעזעים ובשיחות הסלון מצקצקים בלשון, מנידים בראש ואומרים "איך? איך אף אחד לא ראה את זה?", "איך אפשר לעבור התעללות כזו ארבע שנים?", "איך ילדים 'בני טובים' עושים כאלה דברים?"
התשובה היא כל כך פשוטה עד מזעזעת - כי הם יכולים. ולא סתם, בחסות החוק. הנערה המסכנה מביה"ס בצפון תל אביב, ששימשה כמזרן קבוצתי רק משום שהתאהבה בנער הלא נכון, נאלצה לאחרונה להפוך שוב לקורבן. הפעם על ידי רשויות החוק, על ידי עורכי דין שעבדו בשירות משפחות ה"בני טובים" ובפיהם הבטחה: "אני אוציא את הבן שלכם מזה"; על ידי בתי משפט שקיבלו את ההסכם שנחתם בין סנגוריה לקטגוריה, כמו מנה חמה שהוגשה להם ישירות לשולחנם מבלי שיטרחו לקום.
פרשה שסיכומה בני נוער שאומרים יפה סליחה וממשיכים בחייהם, עורכי דין שמקבלים צ'ק שמן, תוספת פרסטיג' לרזומה ובית משפט שזורק את התיק לארכיון.
ורק נערה אחת יושבת בצד, מלקקת פצעים ותוהה האם ההסדר הזה באמת היה הכי נכון בשבילה. ואם כן, למה היא מרגישה עדיין כל כך רע, למה היא שונאת את עצמה, אולי היא אשמה, איך היא תקום מחר בבוקר ותסתכל על עצמה בראי, תנסה למחוק את הכתם מהמצח והצלקת מהלב, האם אי פעם היא תצליח להשלים עם עצמה, להחיות מחדש את האיברים המתים שבגוף הנושם שלה?
לא רוצה תלונה - רוצה שזה יעלם
ובחזרה - עשרים שנה לאחור - אותו חבר ניסה לשכנע אותי ללכת למשטרה. סירבתי. "אני רוצה לשכוח מזה", אבל לא שכחתי. מספר ימים אחרי הלכתי ל"נפגעות תקיפה מינית" ישבתי שם עם שתי נשים מקסימות שהקשיבו לי באמפתיה מלאה. "כמעט כל הבחורות שמגיעות לפה מאשימות את עצמן במה שקרה", הן אמרו לי. "יש לנו מחלקה משפטית, אפשר להגיש תלונה במשטרה ואנחנו נלווה אותך". סירבתי. "אני רוצה לשכוח מזה. אני רוצה שזה יעלם כאילו שזה לא היה". הן לא לחצו ובכל זאת רשמו את הפרטים שלי.
שנה אחרי הן התקשרו. "מישהי התלוננה נגדו במשטרה ומחפשים עדוֹת נוספות", אמרה האישה מעברו השני של הקו. "האם את מוכנה להעיד? זה מאוד יעזור". לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי "כן". אמרתי 'כן' כי רציתי לעזור, אמרתי 'כן' כי ראיתי שאני לא לבד, אבל בעיקר אמרתי 'כן' כי לא הצלחתי לשכוח.
חקירה מתישה בת כמה שעות בחדר אפרורי בתחנת מרחב ירקון; עימות מול איש הקסמים, ששאב ממני עוצמות נפשיות גדולות במיוחד עד כדי התמוטטות על רצפת תחנת המשטרה; פגישות עם עורכת דין מטעם הסנגוריה הציבורית ותקווה שיש צדק בעולם וששרביט הקסם היחיד שהוא יחזיק בו, יהיה מנקה האסלות מאחורי סורג ובריח.
יומיים לפני המשפט המיוחל הזמינו את הקורבנות לשיחה. אחת אחרי השנייה יצאנו מחדרה של עורכת הדין - 13 בנות! כל אחת הוזמנה לשעה שונה, כל אחת משפילה מבט, לא לפגוש בעיניה של האחרת. כולן צעירות. כולן, תמימות כמוני, האמינו לרגע שמזלן שיחק להן בדלת היציאה לעולם הגדול. כולן עברו טבילת אש מצלקת, שאין ממנה דרך חזרה.
יום אחרי התקשרו מהסנגוריה והודיעו לנו שהמשפט התבטל משום שעורכי הדין הגיעו להסכם. הקוסם שלף מהכובע, בעזרת שוליות ממולחות במיוחד, חמישים שעות עבודות שירות. תחושת הבגידה של החוק שעד לאותו רגע האמנתי בתמימותי שהוא כמו אבא טוב שמגן עלי, הייתה קשה, ממש כמו, אם לא יותר, להטוטי הקוסם.
לא משנה מה הוא עשה - זה הילד שלי
שנים ספורות אחרי, בכתבת ענק באחד מעיתוני סוף השבוע, התבשרנו, כמה מפתיע, שהנה, חזר הקוסם לסורו.
אני יודעת שאני לא יכולה לבקש מעורכי דין, חלילה, שלרגע ינסו לחשוב באמת על הנזק שגרמו הקליינטים שלהם לקורבנותיהם, אחרת הם יהיו מחוסרי עבודה, בדיוק כמו שאני לא מבקשת חמלה במקום שבו זמן וכסף הם ערך עליון. ובטח ובטח אני לא יכולה לבקש זאת מהורים שמשקיעים את מיטב כספם, כי הם יכולים, באותם עורכי דין שיעזרו להם לפתור את ילדיהם ב"נו-נו-נו". כי "לא משנה מה הוא עשה - זה הילד שלי" ואולי כי הם מרגישים גם קצת אחראים משום שהם לא היו איתו מספיק, לא ראו את מה שהתרחש ממש מתחת לאפם, במקלט הביתי שלהם.
ואותם "בני טובים", מה הם הרוויחו מכל הסיפור? איזו צידה הם אספו במטען החוויתי של גיל ההתבגרות שיסייע להם להתעצב כבני אדם תורמים לחברה? הגזמתי, לא תורמים, מתערים בחברה? תמונה מעוותת של עולם המצטייר כג'ונגל אחד גדול בו הכוחני מנצח. שאין דבר שכסף לא קונה (חוק, צדק), שכל מציאות איומה ככל שתהיה ניתנת לפרשנות ("לא אונס - יחסים בהסכמה") ולא משנה כמה קורבנות היא תשאיר מאחור. והגרוע מכל - קהות חושים ורגשות שיחזירו אותם בשלב כזה או אחר לאותה הזירה בדיוק, כי זה המודל המנצח.
ואותה נערה שאולי לרגע שידרה התמסרות ואולי באמת חשבה שמה שהיא מקבלת זה חום, אותה נערה שרצתה להרגיש שייכת למשהו ומצאה מקום בו היא ייחודית, בו היא חזקה, בו היא יכולה לתת משהו שאף אחד אחר לא נותן. ובשלב מסויים, כשהבינה שהג'י-פי-אס שהנחה אותה, בהעדר זה האנושי, כנראה מבולבל, כבר היה מאוחר מדי בשבילה. ובתוך סרט האימה בו היא חיה, היא מגלה שהיא לא באמת חלק ממשהו, זה רק הגוף שלה. והכאב הזה, הזיכרון הזה, הוא משהו שבהסדר טיעון אין בו הקלות.
ואולי (ואי אפשר להימנע מהשאלה הזו) אם אותו עורך דין מצליח שיושב ועומל להוציא את הקליינט שלו מבוץ "משובת הנעורים" הזו, היה חוזר יום אחד הביתה ומגלה שהקורבן של בובת הוודו שהוא דקר זו הבת שלו - אולי אז הוא היה יוצר תקדים במערכת המשפט של נפגעות התקיפה המינית ויוצא למאבק אמיתי על הצדק.
